סמל מאיר-חן מיכאל
סמל מאיר-חן מיכאל
בן רחל וראובן
חן נולד בקיבוץ אפיקים. למד בבית הספר
היסודי בקיבוץ, ומשסיים אותו המשיך את
לימודיו בבית הספר האזורי “בית ירח”.
בגיל רך התייתם מאמו, אך גדל כילד חייכן
ומאיר פנים. אמרו שהיה כשמו: מאיר פנים
ומלא חן, כלל שהתבגר כן הלמותו שמותיו
יותר ויותר.
לאחר תקופת לימודים קצרה ב”בית ירח” עבר
ללמוד נגרות בבית הספר המקצועי “שבח” בתל אביב.
היה הראשון בבני הקיבוץ שפנה לענף זה.
בחן התגלו כישרונות רבים בשטח הביטוי
האמנותי, במוסיקה ובציור. כמו כן הצטיין
בהלצותיו וביכולת החיקוי שלו, להנאת חבריו.
אהב לתת קולו בשיר, ואהבת המוסיקה ניכרה
בפניו כאשר שר.
גם בכישרון ידידות ניחן חן. בחוש ההסתכלות
שלו השכיל להרגיש ולהבין ללב חבריו. ילדים
קטנים היו אהובים עליו, והיה מרעיף עליהם
מחיוכיו הלבביים.
באוגוסט 1954 גויס לצה”ל. כצנחן סיים קורס
צניחה, וכן את הסדרות הראשונות שעברו
חיילי הפלוגה.
בהיותו בליווי אוטובוס שירד לאילת, נהרג
חן מאש שנורתה מן המארב על ידי מרצחים,
באזור עין יהב.
הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ אפיקים.
יהי זכרו ברוך.
וכך זה היה…
פעמיים בשבוע, ביום ראשון וביום חמישי,
היה יורד אוטובוס לאילת. הייתה זו הזדמנות
נאה לאותם החיילים הנמנים עם הליווי לעזוב
לעשרים וארבע שעות את מחנה הצריפים
הקטן בערבה, לרחוץ בימה של אילת וללקט
אלמוגים.
נוסעים בשני ג’יפים דרומית לבאר
שבע, מחכים לאוטובוס ומלווים אותו עד
אילת.
למחרת חוזרים באותה הדרך. הדבר כבר הפך
לשגרה.
ב-16 באוגוסט תפס חן את מקומו מאחורי
המקלע בג’יפ הנוסע בראש השיירה הקטנה,
כי הפעם היה הוא אחראי לליווי. לידו נהג
יורם, בן כפר גלעדי, ומאחור ישב מאיר. בג’יפ
השני, המאסף, ישב חברו חיימק’ה, הנהג עוזי,
אף הוא מכפר גלעדי, והאלחוטאי עם מכשיר
הקשר. שישה בחורים. האוטובוס היה מלא:
שלושים וחמישה נוסעים ושני נהגים.
ביום קיץ כזה מתעטפת כל מכונית בענן אבק
המסתיר אותה מעיני הנוסעים מאחוריה.
עוברים את עין יהב, התחנה הבאה תהיה באר
מנוחה. מחצית הדרך מבאר שבע כבר אחריהם.
בינתיים כלום לא אירע. עכשיו חולפים
במהירות ליד הקומנדקר השרוף, שבו נרצחו
ארבעת אנשי תה”ל. השעה 11:00 בקירוב.
הכביש מתפתל בסיבוב, ופתאום… מטח יריות!
מה שקרה עוד, לא נדע אולי לעולם. האבק
ורעש המנוע מנעו מנהגי האוטובוס ונוסעיו
לדעת מה התרחש במרחק קטן לפניהם, ואפילו
החיילים שבג’יפ לא הרגישו דבר עד שלא
הותקפו אף הם.
הג’יפ שבו מצאו השלושה את מותם נמצא ליד
הכביש כשהוא מנוקב בחזיתו. האם פקד חן,
ברגע שהתגלה לפניו המארב, לעלות עליו? או
שמא נפגע יורם מיד, והגלגלים סטו מאליהם!
האם הספיק להפעיל את המקלע? הם היו
שלושה והיו מופתעים, הללו היו כעשרים וארבו
להם בעמדות טובות. את כל הציוד והרכוש
שדדו. רק מצלמתו של חן נעלמה באורח פלא
מעיני הרוצחים. אף לא הקפידו, כנראה, אחרי
“הניצחון” הזה, על דיוק הירי, והאש שהמטירו
על האוטובוס הייתה פחותה ופחות מכוונת.
וכך, במחיר השלושה, נמנע האסון הגדול ולא
נשנה הרצח של מעלה העקרבים.
…ביום ראשון, 19 באוגוסט, שוב ירד אוטובוס
לאילת.
בנפול (לחן)
לילה בהיר.
אור ירח קיצי. הצרצר, הצפרדע, קולם
משמיעים.
הד צעדים נשמע מרחוק –
והמחשבה נתונה לזכר אדם
שנפל ואיננו עוד:
בעיתון יש מסגרת שחורה,
עם השם המוכר, המזכרת:
יותר לא נראנו!
לעד לא יהלך בתוכנו!
יותר לא יצחק!
גם לא יברך לשלום
וכף לא יתקע עוד
בידידות של הולכי בשדות…
הם רצחוהו-
וגדולה תשוקת הנקם,
אשר אין לה תכלית,
כי ממלכת הקץ האפסי,
החלול והבלתי ידוע
סגורה וחתומה-
ותלויה בחלל השאלה:
“מדוע”?
מדוע הולכים
מבקשי כל הטוב באדם וביקום
אל האין?
דניאל וקשטיין
(חברו, נפל כמה שבועות אחריו)
לחן
מאחר שלא ראיתיך כחודשיים ואף לא אראך
עוד, אכתוב לך, גם אם לא תקרא כי אינך…
עליז כל כך היית. כל פעם, ביושבנו באחד
החדרים כ”שעשינו שמח” היית מתבלט כל כך,
הרי היית שמח כל כך.
אינני יודעת מה היית בפנימיותך, חן. גם
לא אנסה לחדור לכך, כי אין זה בכוחי. אני
רק יודעת שבנינו היית הרוח החיה. כל חיוך
שהעלית על פנייך עורר את האחרים, כל צחוק
היה פתח לצחוק כללי. עליזותך הדביקה את
כולם. ואם שמחנו יחד, הרי זה היה הודות לך.
חנצ’יק, היית אהוב כל כך. גם היום אני
מחפשת אותך בינינו, ואמשיך לחפש בכל
פגישה ופגישה של הכיתה. כי הרי אין כוח
בעולם שיוכל לשכנע שאמנם אינך. את הממש
יכולים אנו לחפש ואילו מה שאיננו אינו נתפש.
הוא איננו, אך אנו מחפשים אותו.
הוא תמיד קיים במקום כלשהו, גם אם לא
איתנה.
חן, דברי אלה ייראו בעינייך חורגים במקצת.
היית צנחן, לחמת ובוודאי אף הרגשת בנחיצות
הדבר. אך אני, אם גם ייראה הדבר משונה, אני
אינני רואה שום כוח בעולם שהייתה לו הרשות
לקחתך.
אין צדק יחסי בעולם, חן! אין צדק יכול לטבול
בדם… אין להחזיק צדק בידיים מגואלות מדם.
סלח לי אם אינני הגיונית, לדעתך. איך איך
אוכל עוד להיות הגיונית עכשיו!
מהי זכותי לומר משהו, מהי זכותי לחייב או
לשלול? הן אתה לא תוכל לשפוט, לא תוכל
לענות עוד.
חן, בן יקר ונחמד, מדוע הלכת!
דליה ס.
מתוך מכתב של חבר:
…חן היה חברי לנשק, הטוב ביותר שהיה לי
ושיהיה לי אי פעם.
אומר את האמת: מלכתחילה ניסיתי להימנע
מזאת, משום שאין דרכם של אנשים, או יותר
נכון, חיילים מסוגנו, לרכוש לעצמם חבר, ממש
בגלל אותה אפשרות, שהאחד יפגע ואז תישבר
רוחו של השני. כן, ניסיתי להימנע. אולם, אין
כנראה כוח יותר חזק מכוחה של ידידות כנה
ועמוקה ששררה בין “חני” לביני. קראו לנו
ה”צמד חמד”, כי לא היינו נפרדים אף לא
לרגעים, אך טוב יותר שלא אתפשט ואכתוב לא
מה שהיינו אחד למען השני, אלא מה היה הוא
בשבילי.
כן הוא היה לי, ראשית כל, מקור שמחה. פשוט
לא יכולתי שלא לשמוח ולא להתלוצץ שעה
שעיניו הכחולות, הבהירות היו ממצמצות
לעומתי באותו ברק, שקרני השמש והעולם כולו
נשקפים מתוכן, או כאשר שמעתי את צחוקו
המתגלגל מתוך הלב ממש ומציף באושר ללא
גבול וסייג.
ושנית, אותה הפשטות המגונדרת הסמויה
של תפיסת האדם בנימי נפשו, של התחבבות
מידית, של עניין וגאווה שהיו נסוכים בכל
חיוך, מילה או תנועה שלו. כן אהבתיו ממש.
ושלישית, אותה ערנות, התלהבות, הקרבה
והתמסרות שמצא, ראה ונתן בכל דבר חדש או
ישן, קטן או גדול, קשה או קל. הוא היה פשוט
מתאהב בכל דבר ומביא כל דבר לידי אהבה
אותו.
הוא היה חזק, בריא וער, מצד אחד, ועניו ושקט
מצד שני. בינוני ומקובל מחד, ומבריק ונעלה
מאידך.
תכונות נדירות אלה גיליתי אצלו, ויתכן
שלעולם לא הייתי כותב אותן או מברכו בהן,
אילולא אותו מקרה אכזרי וחסר כל צדק
שקרה. עדיין עוברת בי צמרמורת כשאני חושב
כי בעצם אני דן ומציג אדם כה יקר לי, אשר
איננו עוד עמנו…
קשה עלי המחשבה, או יותר נכון ההסתגלות
למחשבה, שאמנם מסכם אני בעט ונייר דבר כל
כך נפלא, ער ותוסס, מלא ומקיף כחייו של חני
שלנו. הוא פשוט נשאר חי לנגד עיני, משתקף
ברקיע וים, ובכל מקום אשר תראה העין.
ממכתבו האחרון:
… לפני שלושה ימים נגמרו שנתיים לשירותי
בצבא. הסיכום ארוך, ומאוד מעניין. אני מרוצה
מאוד שהתגייסתי לחייל בו אני נמצא כעת, על
אף הקשיים שהיו לעיתים למעלה מכוחי, אך
התגברתי עליהם תוך חריקת שיניים, ולפעמים,
ואני לא מתבייש לומר זאת, פשוט דמעות עמדו
בגרוני. כן רציתי לבכות כמו ילד קטן, כי זה
היה כל כך קשה, שקשה לתאר זאת במילים.
זה היה, נדמה לי, רק פעמיים או אולי שלוש,
ואני מוכרח לספר לך על המקרים הללו.
הראשון היה כשהייתי עוד טירון. כמו בכל
מקום גם אצלנו היה הנוהג לסחוב רובים
מאוהלי הטירונים העייפים, הנמים את שנתם
הקצרה. פעמיים סחבו נשק מהחבר’ה ופעמיים
הזהירו אותנו שאם זה יקרה שוב, יהיה רע
ומר. בפעם השלישית סחבו גם ממני.
והסוף היה מר מאוד. העונש שקיבלנו נקרא
“ארבע המכות”.
“המכה” הראשונה הייתה חפירת בור מטר על
מטר תוך זמן קצוב. השנייה הייתה העברת
האוהלים וסידורם למופת תוך זמן קצוב
ולמרחק די גדול. המכה השלישית הייתה
העיקרית וגם הקשה ביותר. וזו הייתה הפעם
הראשונה, שהרגשתי מה זה קושי ומה פירוש
המילה כוח סבל. היה זה מסע עם כל הציוד
שהיה לי ולעוד תשעת החיילים שהתלוו אלי,
כולל אוהל סיירים. שני התרמילים היו מלאים
עד אפס מקום, וכמו שהיו מלאים, כך היו
כבדים. המסע נמשך לאורך תשעה ק”מ הלוך
ותשעה חזור, כלומר שמונה עשר ק”מ שהם
18,000 מטרים על חולות, וזה היה משהו איום!
הייתי טירון ולא רציתי להראות שזּה קשה לי
יותר מאשר לאחרים, פשוט פרסטיז’ה! ניסיתי
לחשוב על כל הדברים שאדם מסוגל לחשוב
עליהם וזה לא עזר. התרמילים נשארו כבדים
כשהיו. הרגליים לא נשמעו לי, לא יכולתי
להרים אותן. אבל אחרי שאתה עובר משהו
קשה, יש לך סיפוק, וככל שהקללות רבות יותר
בזמן הביצוע, כן טובה יותר ההרגשה לאחר
מכן.
המקרה השני היה בקורס מ”כים. באמצע
הצהריים מסע עם חגור-קרב ועם אלונקות
כשעליהן פצועים. כל הזמן שהלכנו היה הכל
טוב ויפה, אבל כשהתחלנו לרוץ, זה היה קשה
מנשוא, וגם כאן אין טעם לתאר את המאמץ
וחריקת השיניים והמון הקללות.
חשבתי שאפול חסר אונים, חשבתי כבר להציג
עצמי מתעלף, אבל מחשבה משוגעת זו פרחה
במהירות כלעומת שבאה. גם את זה עברתי
והייתי מאושר על שאני מסוגל לעשות מאמצים
אשר לא האמנתי קודם שאני מסוגל לעשותם.
גם כאן דמעות שנקו את גרוני. וזה היה
כשחשבתי להציג עצמי כמתעלף אבל המשכתי
בכוח הרצון.
קרו עוד מקרים מעניינים שלא שכחתי אותם
ב”סרט” שהוסרט לעיני באותו ליל השנתיים
באוגוסט 1956. הנה הצניחה הראשונה שלי,
או יותר נכון, ההרגשה הכבירה והבלתי ניתנת
לתיאור, כשהמצנח נפתח, ואתה יורד לאטך
לארץ מגובה עצום, שעדיין לא היית לפני כן
בשכמותו.
גם הרעד הגדול שתקף אותי באחת הפעולות
שביצענו וגם שריקת הכדורים מעל הראש
השאירו עלי רושם בל יימחה. כן, איך אומרים:
היה טוב, וטוב שהיה, אבל עוד לא נגמר הכל,
רק העיקר נגמר. נקווה להמשיך לפני אותו הקו
והדרך הטובה!…
להתראות!
חן.
ראה את ילדינו
שהלבשנום כתנות-פסים.
עיניהם פנסים להאיר לנו
את חשכת הזמן. ראה אותם
נסים אל זרועותינו. ראה אותם
צללינו מכסים.
ראה אותם בשירת לעבר
ארץ מצרים. ראה אותם באגרופים
מוחים דמעה מעיניהם. ראה ביניהם
את שאינו יודע לשאול, את החכם
הרשע והתם ובידינו קרעי כתנתם.
ראה ראה ראה
את שאינו מתאים לשום אגדה
או משל. שלא יחכם ולא ירשע
ולא יתם ולא ישאל והוא שלי
נערי ואוני ולח עצמותי
והוא חי אותי ואותו אני חי
ודבר לא ישנה לו תחת השמים
והוא לעצמי והוא אני ואני
ממאן להעבירו באש ובמים
באש ובמים
באש ובמים
אלי נצר.