בס”ד, תשרי תשנ”ג

כדי לכתוב היום על שמוליק אני צריך לחזור
אחורה אל ימים אחרים במידה מסוימת, אל
עולם אחר, שלעיתים חוקיו ודרכיו אחרים.
האינטנסיביות, הקשיים, המאמץ, הרצון,
השאיפה להתקדמות מתמדת.
ובתוכם צוות צעיר; אנשים שאותם קיבלת
לידך והם כמו ילדיך. מי שגידל את חייליו
באהבה ידע ללב הורים ששכלו את בנם, שנקרע
מחייהם פתאום. ואני, במותו, כמו איבדתי ילד.
שניים איבדתי.
אורי, בטלפון, הודיע על שמוליק. יום שישי.
שמחת הפגישה הטלפונית שתמה בבשורה מרה.
וחודשים אחר כך גם הוא, איש בשורה.
את שמוליק אני זוכר בריא, רחב, איש מרגמה.
מראה שנראה לי אז בוסרי, סגור. חזות תחילת
הדרך שמסתירה לעיתים את אישיותו של
כל אחד. ואחר כך חייל, לוחם, וקצין… דרך
שצפיתי עליה מרחוק.

דברים שבחיינו אנו, הפכו לתחנה בחיים,
דורשים כעת התבוננות, ניסיון לשמור בזיכרון.
ובמהלך הדרך הזו אתה למד כיצד מיישרים
ברכיים כדי להתרומם, כיצד מכתפים משא
שנראה כמעל לכוחותייך, וממשיכים לצעוד,
אל אור רחוק, אל סוף מקווה. וכך, גם בחיים,