רב סרן חגי בן-ארי
רב סרן חגי בן ארי בן חנה ויוחנן
נולד במושב קשת ביום כ”ו בטבת תשמ”ה- 18.1.1985
נפל ביום ו’ בטבת תשע”ז- 3.1.2017
התגייס ביולי 2003
נפל שנתיים וחצי אחרי שנפצע במבצע צוק איתן
מקום קבורה: בית העלמין האזרחי חיספין
בנופלו בן 32
בנם של חנה ויונתן. חגי נולד ברמת הגולן, במושב קשת, ביום כ”ו בטבת תשמ”ה (18.1.1985). ילד חמישי להוריו, אח של רעות, נעם, עומר, יובל, יפתח, נדב ואבנר.חגי גדל בקשת עד לכיתה ב’. בשנת תשנ”ג (1993) עברה המשפחה למושב נוב שבדרום הגולן. עם המעבר לנוב השתלב חגי בלימודים בבית הספר היסודי “גולן” בחיספין, ובכיתה ז’ עבר עם כל חבריו לישיבה התיכונית, המקומית, בה למד עד כיתה י”א.מצעירותו הכול הכירו את חגי כילד שקט ומופנם, חייכן ורגוע. ככל שהוא התבגר, ובמיוחד בהגיעו לגיל תיכון, התחילו להופיע אצלו סימני המנהיגות הראשונים, המעורבות החברתית העמוקה, הרצינות והאחריות. בין היתר הדריך הנער חגי בסניף בני עקיבא בנוב את ילדי השכבה הצעירה, והיה פעיל מאוד בקרב בני הנוער במושב.בחופשות מהלימודים נהג חגי לצאת לעבודה בענפי החקלאות השונים, או בחברת הסעדה מקומית. הוא גם הירבה לטייל בשבילי הגולן.כשהגיע לכיתה י”ב החליט חגי לעבור וללמוד את שנת לימודי התיכון האחרונה במסגרת תכנית של”פ (שמיניסטים לערי פיתוח). יחד עם כמה מחבריו הטובים הוא התקבל לכיתה י”ב בתיכון גרוס בקריית גת. קבוצת תלמידי השל”פ התגוררו בדירה משלהם, שהפכה במהרה למרכז העניינים של רוב בני השכבה המקומיים, כשחגי בולט כמנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה. בשנה זו פעל חגי רבות בסיוע לבני כיתתו, הוא עזר לתלמידים שהתקשו חברתית, נתן להם חיבוק והפך אותם לחבריו הנאמנים. חגי גם סייע לתלמידים בני העדה האתיופית להגיע למכינה קדם-צבאית ייחודית המתמחה בטיפול בנוער זה, ובכך תרם להתקדמותם ולהתערותם בחברה הישראלית.“השנה בקריית גת”, כתבו בני המשפחה, “תרמה רבות להתבגרותו של חגי והייתה מעין סיכום לפעילותו מאז היה נער ועד שהפך לבוגר ולמועמד לגיוס לצה”ל”.ביום 31.7.2003 התגייס חגי לצה”ל. הוא התנדב לצנחנים ועבר את הגיבוש לסיירת. כבר במהלך מסלול ההכשרה בסיירת הצנחנים בלט חגי בתכונות המנהיגות וההובלה שלו. למרות שנפצע באימון ונזקק לאשפוז ארוך חזר לצוותו המקורי, ובאופן חריג אף פיקד על הצוות במספר תרגילי אש ועשה זאת בהצלחה רבה.סיפר חברו לצוות, אליסף אופן: “חגי היה החייל הכי דומיננטי בצוות. הוא היה המנוע של הצוות, היה ברור לנו שיהיה קצין. למרות שלא היה החזק ביותר מבחינה פיזית הוא היה חזק מבחינה מנטלית, נתן דוגמה אישית. היו בו תכונות של אומץ, נחישות והתמדה ומה שהוליך אותו זו הרוח הגדולה שהייתה בו… באחד השבועות הקשים ביותר של מסלול ההכשרה, שבוע ללא שינה כמעט, מעט אוכל ופעילות מאוד מאומצת, חגי הוביל את הצוות לאורך כל השבוע. הוא נתן מוטיבציה לאנשים”.עם סיום פרק ההכשרה בסיירת יצא חגי לקורס קצינים, אותו סיים בהצלחה באביב 2006, חזר לסיירת ומונה למפקד צוות לוחמים. בחודשים הבאים הוא הוביל את צוותו בפעילות מבצעית מגוונת ובאימונים רבים, תוך שהוא רוכש ניסיון מבצעי ופיקודי.ביולי 2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה, וחגי
השתתף בה כמפקד צוות בסיירת. עם צוותו לחם במסגרת גדס”ר הצנחנים בקרבות הקשים במרון א-ראס, בבינת ג’בייל ועוד. חגי השתתף בקרבות השונים והפגין בהם אומץ לב, חתירה למגע ודבקות במשימה, במיוחד במשימות החילוץ של לוחמים שנפצעו והיה צריך לפנותם תחת אש. אחרי המלחמה חגי המשיך כמפקד צוות לוחמים בסיירת וצבר ניסיון מבצעי עשיר בפעילות נגד הטרור בשומרון.בהמשך חגי נשלח לקורס מפקדי פלוגות. לאחר שסיים את הקורס הוא מונה למפקד פלגה בסיירת, ובתפקיד זה השתתף עם היחידה במבצע “עופרת יצוקה” בסוף 2008. בשלב זה היה כבר ברור לחגי שהוא ממשיך במסלול הקבע והוא עבר לגדוד 890, תחילה כקצין אג”ם אך לאחר תקופה קצרה קיבל את הפיקוד על הפלוגה המבצעית של הגדוד. גם בתפקיד זה הצטיין חגי, ועם סיומו נבחר להיות קצין מצטיין מטעם חטיבת הצנחנים בטקס יום העצמאות תשע”א (2011).
בסיום תפקידו כמ”פ בגדוד 890 יצא חגי לתקופת לימודים בת שנתיים. הוא למד לתואר ראשון במחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת. בתקופת הלימודים לקח חגי על עצמו משימות רבות, בנוסף למטלות הקשורות לתכנית הלימודים במכללה. בין היתר היה פעיל בוועדת התרבות בנוב וארגן את אירועי חג הפורים ויום העצמאות והכול בדרכו המיוחדת – בחיוך נצחי, בשקט אך באופן מושלם, כשלכל פרט ניתנת תשומת לב והכול מתבצע למופת. הוא גם יזם הקמת קבוצת ריצה מקרב חבריו בנוב, והוביל אותה שלוש פעמים רצופות במרוץ מהר לעמק. משימה נוספת ועיקרית שנטל על עצמו חגי הייתה בניית בית
משפחתו בנוב. בחודש סיוון תשס”ו (יוני 2006), סמוך לתחילת שירות הקבע שלו, נשא חגי לאישה את מוריה, חברתו מזה מספר שנים. מורן, בנם הבכור, נולד בקיץ 2007 ושלו, בנם השני, נולד באביב 2010. בחנוכה תשע”ג (סוף 2012) חנכה המשפחה את ביתם החדש וכעבור כמה חודשים, בסתיו 2013 התרחבה המשפחה פעם נוספת, ועפרי הצטרפה למורן ושלו.למרות היותו מסור ומחויב באופן טוטלי לתפקידיו הצבאיים הקפיד חגי תמיד להיות איש משפחה למופת: כשהיה עם חייליו היה איתם כולו, וכשהגיע לחופשות בבית היה במאה אחוז עם המשפחה. אך גם כשלא היה בבית פיזית חגי אף פעם לא התנתק, ידע לשמור על קשר, לייעץ, לפתור בעיות ולהתעניין בקורה עם אוהביו ואהוביו. ולא רק עם מוריה והילדים אלא גם עם הוריו, אחיו וחבריו הרבים.גם בתקופת הלימודים והפעילות האזרחית האינטנסיבית המשיך חגי להיות בקשר עם חטיבת הצנחנים וביצע משימות צבאיות רבות, חלקן כמקובל בצה”ל לגבי קצינים בלימודים וחלקן בהתנדבות. כך הוא פיקד על שלושה קורסי קומנדו למפקדי מחלקות מצטיינים של חטיבת הצנחנים, ותפקיד נוסף שקיבל על עצמו היה פיקוד על חפ”ק מפקד אוגדה 91. תת-אלוף הרצי הלוי, מפקד האוגדה, הציע לו את התפקיד וחגי הסכים מיד, וביצע את התפקיד בהצלחה כהרגלו.בקיץ 2013, עם סיום לימודיו וקבלת התואר האקדמי, מונה חגי למפקד מגמת ההכשרות ביחידת מגלן. חגי, שלא גדל במגלן, למד ביסודיות את דרישות התפקיד ומהר מאוד התברג לחבורת הפיקוד הבכירה של היחידה כאילו שירת בה מיום גיוסו. הפעילות במגלן הייתה מאתגרת
ואינטנסיבית ביותר. חגי חילק את זמנו בין צוותי ההכשרה השונים, כשהוא נע ונד באזורי הארץ לאורכה ולרוחבה תוך שהוא מרחיב את מעגלי העניין שלו לתחומים נוספים וצובר חברים חדשים.באביב 2014 זומן חגי לראיון אצל מח”ט הצנחנים אלוף משנה אליעזר טולדנו, ובו סוכם שיקבל את הפיקוד על הסיירת בקיץ. לא היה מאושר ממנו באותו יום. חגי היה כבר רב-סרן שמאחוריו תפקידי פיקוד רבים וניסיון מבצעי עשיר ובעצם יכול היה להתקדם לתפקיד סמג”ד בחטיבה, אך הקשר שלו לסיירת, בה התחיל את שירותו כלוחם ובה מילא תפקידי פיקוד רבים, גרם לו לרצות לחזור אליה כמפקד. גם הפיקוד הישיר והבלתי אמצעי על לוחמים קסם לו מאוד. הוא החל מיד להשקיע זמן וקשב בלימוד הנושאים שהעסיקו את הסיירת באותם ימים, והתחיל בחפיפה עם יאיר חביביאן, מפקד הסיירת אותו היה אמור להחליף בקיץ.ביוני 2014, סמוך למועד סיום תפקידו של חגי במגלן, נחטפו שלושת הנערים בגוש עציון, וחגי השתתף עם חייליו במבצע “שובו אחים” עד למציאת גופות הנערים. מעט אחר כך, באותו חודש, התגבר ירי רקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבות כך יצאה ישראל למבצע “צוק איתן” נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8.7.2014בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט.חגי היה אמור לקבל את הפיקוד על הסיירת ב-24.7.2014 ובימים המעטים שנותרו לו בין סיום תפקידו במגלן למעבר לסיירת הוא תכנן לצאת לחופשה קצרה באילת עם מוריה והילדים, בידיעה שעם קבלת הפיקוד על הסיירת יישאב לעשייה ולא ייוותר לו זמן פנוי. אלא שאז החל המבצע, הסיירת כבר הייתה בשטחי כינוס בדרום וחגי התלבט לגבי החופשה. רק לאחר שהבטיחו להודיע לו אם יוחלט על פעילות קרקעית ושלא ייכנסו לעזה בלעדיו יצא לחופשה. המשפחה
ביום החמישי ללחימה, יום שני כ”ג בתמוז תשע”ד (21.7.2014), בשעות אחר הצהריים, בקרב היתקלות מורכב של הסיירת עם מחבלי החמאס בפאתי חאן יונס, נפגע חגי בראשו מירי צלף כשהוא בחוד הכוח ומוביל הסתערות ביחד עם מפקד הסיירת.בכתב הערכה שהוענק לחגי על תפקודו ב”צוק איתן” כתב מפקד החטיבה, אלוף משנה טולדנו: “… בכדי לאפשר את הטיפול במנהרה שנמצאה קודם לכן, הוביל חגי כוח מהסיירת לפשיטה על מתחם סמוך שנחשד כמתחם אויב. כוח הסיירת היה הקדמי מבין כוחות החטיבה. במהלך התנועה הותקל הכוח מטווח קרוב וממספר מוקדים. חגי שמר על קור רוח, הגיב מיד ובמקביל ניסה להבין את תמונת המצב. תוך כדי הפיקוד על ההיתקלות, חגי נפגע מכדור מחבל בראשו ופונה ע”י חבריו לאחור. הלוחמים המשיכו בקרב עד אשר חוסלו המחבלים כולם. חגי הפגין דוגמה אישית ואומץ לב כאשר פיקד מלפנים וחתר למגע במהלך הלחימה עד שנפצע”.
פציעתו של חגי הייתה אנושה. הוא פונה במסוק לבית החולים סורוקה בבאר שבע כשהוא מחוסר הכרה ונשאר במצב זה עד ליום מותו, שנתיים וחצי מאוחר יותר. בחודש אוקטובר 2014 הגיע למיטתו של חגי בבית החולים מפקד חטיבת הצנחנים, והעניק לו את המינוי כמפקד סיירת הצנחנים.לאחר שנה מיום הפציעה, כשהתברר כי אפסו סיכוייו של חגי להשתקם ולשוב להכרה, החזירה אותו המשפחה לביתו בנוב, לבית מיוחד שנבנה לו ע”י משרד הביטחון בחצר בית הוריו. חגי טופל באופן שענה לצרכים המיוחדים שלו, כשהוא עטוף באהבת בני משפחתו וחבריו הרבים שהגיעו לבקרו ושותף לשגרת החיים בבית, עד ליום מותו.חגי נפטר ביום ו’ בטבת תשע”ז (3.1.2017), שנתיים וחצי אחרי שנפצע, שלושה שבועות לפני שמלאו לו שלושים ושתיים שנים. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בחיספין. הותיר אישה, שני בנים ובת, הורים, אחות ושישה אחים.על מצבתו של חגי כתבו אוהביו: “פשוט וחי, איש משפחה אוהב ואהוב, חבר ומפקד, מסור לעמו ולארצו.“
מוריה, אלמנתו של חגי, הספידה אותו:”הדבר הכי בולט בך זה שהכול, הכול עשית עד הסוף. המון תשוקה הייתה בך. הזמנת אורחים, אז עד הסוף, ארוחה כיד המלך. כתבת לי מכתב, אז עד הסוף, מנומק, מפרגן, כזה שאי אפשר שלא להאמין לו … וכשכבר נפצעת, גם את זה עשית עד הסוף, הלכת על כל הקופה. אומרים עליך שהיית גיבור. שאלתי ילדים בכיתות של מורן
ושלו, מה זה גיבור? והם אמרו שזה מישהו גדול וחזק. ואתה, אתה בכלל לא היית גבוה ושרירי וחזק, תמיד היית נמוכצ’יק בין כל הגורילות שסביבך. אבל רצית, וזו הייתה הגבורה שלך … אתמול, כשאחזתי בידך כשנשמת את נשימותיך האחרונות, חשבתי כמה מגיעה לך כבר השלווה. לא שלוות מורפיום מלאכותית, שלוות עולמים. חגי שלי, נוח לך בשלום”.
ספדה לחגי אימו חני ביום השלושים:כך פשוט היה לאהוב אותו מרגע לידתו ועד יום מותו. קרינת החיים והחיוניות העזה שלו סנוורו כל מי שנגע בחייו. הצירוף הנדיר של שכל ישר ותבונת הלב, רגישות אנושית ואומץ לב, היו קו מנחה בחייו. מרגע לידתו ועד יום מותו היה חגי מחמד ליבי ונפשי. מעגלי חייו היו רבים ודמותו התגלתה בהם במלוא תפארתה בשנות בגרותו. הכאב שלנו נתקע ונטוע בליבנו כאנדרטה של אבן כבדה מנשוא. אך דווקא מתוך הכאב הזה, עולה הידיעה הברורה שהזיכרון יהיה אנושי יותר וקל לנשיאה”.
בדבריו באזכרת השלושים לחגי סיפר על יחסי החברות המיוחדים האלוף הרצי הלוי שהיו בינו לבין חגי, דבר שאיננו מובן מאליו בהתייחס להבדלי הגיל והדרגות שהיו ביניהם: “חגי הגיע אלי לראיון כשהייתי מפקד חטיבת הצנחנים ורשמי מאותו ראיון היו של אדם מאוד חד, יודע להבחין היטב בין עיקר לטפל, מאוד שרשי, שקט – שקט של עוצמה, אך בעיקר, שפיו וליבו נמצאים בדיוק באותה נקודה … אני פגשתי קצין צעיר ומוכשר, אבל למדתי שהכישרון הצבאי שלו הוא החלק הפחות מרשים. ומהנכס שהרשים אותי הרבה יותר, מהאישיות של חגי, מזה נוצרה חברות מאוד מאוד חזקה”.
עומר, אחיו של חגי, ספד ביום השלושים:”זכינו כולנו, ששת אחיו ואחותו של חגי, לשנים של חסד מופלא. חווינו וזכינו מליבו הגדול והרחב שנפתח לכולנו והאיר את חיינו עד שנדם לפני שלושים יום … החיים לצידו ואיתו היו משמעותיים ומלאי ערך … נוח בשלום על משכבך אח וחבר יקר. מבטיחים לשאת את זכרך כל עוד נשמה באפנו”.דיברו על חגי כגיבור ואכן היה הוא גיבור. אך גבורתו לא באה לידי ביטוי רק במשמעותה הפיזית, הלוחמנית. גבורתו הייתה בעיקר בהיבטים האנושיים של הגבורה. היכולת שלו להכיל, היכולת שלו להתחבר לכל אחד ולא חיבור של ויתור או התרפסות, אלא מתוך קבלה ומתן מרחב לכולם והבנה רגשית עמוקה לנפש האדם.כך נזכור את חגי, כך נספר עליו לילדיו, לחיילים צעירים שילמדו את מורשתו ולמוקירי זכרו הרבים.
מכתב של מוריה אשתו
חגי.
אומרים עליך שהיית גיבור,
שהיית מפקד עשוי ללא חת,
שחיילים הלכו אחריך בעניים עצומות,
שידעת לסרטט תוכניות,
שחתרת למגע.
שצעדת תמיד בראש,
שהיית מפקד מקצועי ואנושי,
שהיית קשוח אבל גם סוג של אבא.
אומרים עליך כל כך הרבה, וזה נכון.
אבל האמת,
האמת שהיית פשוט חגי,
חגי שלי.
זה שחוזר מהצבא בחמישי מאוחר ונכנס למקלחת השנייה כדי לא להעיר אותי ואז נכנס לידי בשקט ומחבק חזק.
זה ששולח שכן, או בן משפחה שייקח קצת את הילדים, כי הוא שמע בקול שלי בטלפון שאני כבר גמורה.
זה שחושב מה הכי מסובך לבשל השבת כדי לגוון, למרות שאני בעד פשוט לדחוף עוף לתנור.
זה שנורא רוצה שנטייל ונחנך את הילדים להיות מטיבי לכת, אבל בסוף רק נוסע עם האוטו בשישי למעיין הכי קרוב.
זה שמקבל את ההחלטות הכי גדולות בחיים ברגע: “בואי נבנה בית”.
זה שאומר שהוא בכורסי כשהוא רק בצמח. אז צריך לחשב תמיד עשר דקות יותר.
זה שמתקשר כשהוא בשער כדי שהילדים יצאו לקראתו. כי זה הרגע הכי נחמד בשבוע.
זה שמביא ביום ראשון לישיבת צוות את המאפינס בננה היחידים שאני יודעת להכין ומתפאר בעוגות של אשתו השווה. ואז שולח לי תמונה של הקופסא הריקה. כי הרי זו ממש חוכמה שחיילים מורעבים אוכלים את העוגות שלי.
זה שמפנק את הבנאים בארטיקים באמצע יום עבודה, כי הם לא רק עובדים אצלו הם גם חברים.
וזה שיושב עם הנגדים של הבסיס על קפה שחור על הבוקר “כי תכל’ס, הם הבוסים פה, קצת כבוד”.
זה שבועט את הכדור הכי רחוק כדי שהילדים ירוצו ויבעטו חזרה, וישכחו שהם בכלל עייפים ורוצים על הכתפיים.
זה שהולך איתי בשבת אחר הצהריים לאותו סיבוב קבוע סביב השכונה, כשהשמש כבר מתחילה לשקוע ומדברים על כל התוכניות, הלבטים, הפחדים והרצונות.
זה שאהב אותי תמיד, בלי להתבלבל ושימש לי העוגן הכי יציב.
פשוט, שלי.
