לירז טיטו

סגן לירז טיטו

סגן לירז טיטו
 
בן ריקי ורפי
נולד בפתח תקוה
 
ביום ט”ו באדר א’ תשל”ח –
22.2.1978
 
נפל ביום ז’ באדר תשנ”ט – 
23.2.1999
 
התגייס ביולי 1978
 
שרת בחיל ההנדסה, חטיבת
הצנחנים ביק”ל.
 
נפל בקרב בלבנון
 
מקום קבורה: פתח תקווה,
סגולה.
 
בן 21 בנופלו.

סגן לירז טיטו

בן ריקי ורפי

נולד בפתח תקוה

ביום ט”ו באדר א’ תשל”ח – 22.2.1978

נפל ביום ז’ באדר תשנ”ט – 23.2.1999

התגייס ביולי 1978

שרת בחיל ההנדסה, חטיבת

הצנחנים ביק”ל.

נפל בקרב בלבנון

מקום קבורה: פתח תקווה,

סגולה.

בן 21 בנופלו.

לירז נולד בביה”ח בלינסון בפתח תקווה, ביום
ט”ו אדר אי תשל”ח 22.2.78 בשעה 14:40.
בחודש השמיני יצא לאוויר העולם במשקל
2,300 ק”ג, משקל פג.

מרגע לידתו נלחם לירז על חייו, על החיים
שנתנו לו, שכן הוא נולד עם חוסר בשלות
ריאתית. לירז התינוק התפתח מיום ליום ומפג
קטן וחסר אונים, הפך לתינוק בריא שהשיג
את בני גילו למרות היותו פג. בשנות הילדות
אנו כהורים צעירים בילינו ויצאנו עם לירז
לכל מקום, ובעיקר לטיולים ברחבי הארץ. הוא
נחשף לחוויות רבות והיינו גאים בתפיסתו
החדה והמהירה. חוויה מיוחדת הייתה ללוות
את לירז ביום הראשון לכתה אי. הוא חיכה

בשקיקה להגיע לביה”ס, השתלב יפה, למד את
ראשית הקריאה, ואנו כהורים היינו מאושרים
וגאים. כבר מגיל צעיר לירז גילה תחומי
התעניינות רכים. אהבתו הראשונה הייתה
לג’ודו, הוא התמיד וזכה בהישגים בתחרויות
השונות. במקביל למד בקונסרבטוריון. פריטה
על פסנתר במשך 8 שנים. גם כאן הוא לקח את
עניין הנגינה ברצינות רבה, השתתף בקונצרטים
וזכה לתשבחות. עד היום מהדהדות באוזנינו
המנגינות שאהב לנגן. גם כשחזר לחופשות
מצה”ל עייף ומאובק היה יושב ופורט להנאתו.
שנות הנעורים חלפו במהירות ולירז סיים
בהצטיינות את לימודיו בתיכון “ברנר” במגמת
כלכלה ויזמות ביוני 1996. לצה”ל התגייס מיד,
כעבור פחות מחודש מסיום לימודיו. לירז היה
חדור מוטיבציה להצליח והעיקר להיות קרבי,
חויל להנדסה קרבית. הוא היה גאה בשיבוץ
ושאף להצליח ולמלא את המוטל עליו בשלמות.
ובאמת הוא התקדם ועלה בסולם הדרגות,
סיים קורס מש”קים בהצטיינות, ולאחר מכן
המשיך לקצונה. משאת נפשו הייתה להגיע
ליחס”פ ואכן הוא הגיע תודות להתמדתו,
מסירותו ועקשנותו. אין ספק שהמסלול שלירז
עבר היה קשה, מתיש, מעייף ולפעמים מתסכל.
אך לא בחור כלירז שהתברך בחוש הומור,
ישבר. הוא “עטף” כל קושי בבדיחה והכל
בשליטה ועובר לידו, לנו ההורים שידר שהכל
בסדר אבל בפנימיותו היה אחראי רציני ושקול.
ללירז היו סיבות (משפחתיות) שיכלו לפתור
אותו מהשירות ביק”ל ובמניעת עלייתו ללבנון.
הוא לא רצה לשמוע ואנחנו לא יכולנו לכפות
עליו את רצוננו. לירז עשה הפרדה מוחלטת
בין החיים בצבא לבין החיים בבית. בחופשות,

שבתות וחגים שהיה מגיע הבית התמלא
חברים והטלפון לא הפסיק לצלצל. כבוד אב
ואם היה אצל לירז ערך עליון. על בילוי בחיק
המשפחה לא ויתר, ניצל כל רגע פנוי לבלות עם
שלומי וברק. ליחס מיוחד זכו הסבתות והסב
שכל רגע פנוי הקדיש להם באהבה ובהערצה.
לירז רצה לגמוע מהחיים ככל הניתן, בחייו
הקצרים הספיק לעשות מה שרבים אחרים
לא מספיקים בחייהם. נסע לחו”ל, סיים קורס
צניחה חופשית, קנה ג’יפ, החיים לגביו היו
רק ההתחלה, תוכניותיו לעתיד היו רבות,
בהתמדתו ובדייקנותו ציין כל צעד ופירט אותן:
נסיעה לחו”ל, לימודים, בקיצור, “השמיים
הם הגבול”. לצערנו תוכניות לחוד וגורל לחוד.
הגורל רצה אחרת, לירז לא הספיק לקיים את
שתכנן ואהב. לירז נפל בלבנון אור ליום ג ז’
באדר תשנ”ט 23.2.99 ביום הולדתו ה- 21.
נטמן בפתח תקווה בעיר בה נולד ואהב. אנו,
ריקי ורפי הוריו של לירז נזכור תמיד את הפג
הקטן שהפך לעלם חמודות וליפה תואר. לירז
האח הגדול שבו תמיד התייעץ שלומי האח,
ברק הצעיר שתמיד חיכה לאחיו החייל הקצין.

 

לירז

לו ידעתי שמילים אלה שאני מעלה על הכתב
יחזירו אותך לחיים, אולי הייתי כותבת ספר
עם הרבה מילים והרבה שורות ובו מגוללת את
הסיפור על המתנה היפה שניתנה לי במשך 21
שנה.

 

“…לא נתנה לך הזדמנות להכות שורש
לצמוח ולגדול כמו הארז שבצילו נפלת…”
05:25 בבוקרו של יום שלישי ה- 23.2.99,
קור של בוקר חודש פברואר, מעיר אותי
צלצול הטלפון, צלצול טורדני, ואני תוהה
מי מתקשר? איזו חוסר התחשבות, בשעה
כזו משצלצולי הטלפון ממשיכים להדהד,
הרמתי את השפורפרת ואני שומעת צעקה
שתלווה אותי עד סוף ימי: “בואי, לירז
איננו”, קולי נאלם דום, לא יכולתי לשאול
את אחותי ריקי “איננו מאיפה?”… איפה
יכול להיות לירז בבוקרו של יום הולדתו
ה-21.
כמו בסרט בלהות, התמונות רצו לנגד עיני
מאותו בוקר מר ועד היום שנה לאחר מכן.
תמונות של פג שבא לעולם, ההורים ריקי
ורפי, הורים גאים נתנו לו שם מיוחד.לירז
עטוף באהבה, מרופד בחום מכל הסובבים
אותו.
שנות ילדות מאושרות, מתועדות ומלוות על
ידי ההורים האוהבים, כל יום הולדת, חגיגה,
כל מסיבת סיום, חוויה.

 בגיל צעיר הצטרף לחוג ג’ודו, בו עשה חיל וצבר
פרסים לרוב. כשרון גדול גילה בפריטה על
פסנתר.

 ימי ילדותו פינו מקומם לתקופת נעורים
נהדרת. לירז עלם חן, נער שובב חייכן, תלמיד
טוב, בעל חוש הומור, חקיין ומקובל בחברה.
לאורך כל שנות חייו ראה לירז במשפחה ערך
עליון. כבוד האם והאב היו דגלו וכלפי אחיו
הקטנים, שלומי וברק חש אחריות. פינה חמה
שמורה לסבא ולסבתות, בכל הזדמנות ביקר
אותם, ישב והאזין להם. ביום גיוסו לוותה
אותו המשפחה בשמחה ובגאווה עם המון עצות
ועוד יותר בקשות למשנה זהירות ותפילה בלב
להצלחה. 

לירז הציב לעצמו אתגרים ותמיד עמד בהם

 

בהצלחה. צמד המילים “לא יכול”, לא היו
מוכרות לו.
לירז תמיד שידר בטחון, מילות ההרגעה: “הכל
בשליטה”, תמיד היו בפיו. דאג תמיד לחבריו
כשהיה בבסיס, וכשהגיע הביתה דאג לאלו
שנשארו שם. לירז היה נתון בכל רמ”ח אבריו
לצה”ל. הוא ראה בשירות זכות וכבוד, לעשייתו
היומיומית לא היה גבול.

בחופשות, הבית היה מלא בחברים, הטלפון לא
הפסיק לצלצל. לכולם קרא לירז “אחי”, כאות
חיבה על הידידות והחברות האמיצה בינם.
בחלוף הימים, הגעגועים ללירז מתעצמים,
הלב ממאן להאמין שכבר לא נראה אותו.
קשה לדמיין את דמותו התמירה של לירז, עם
החיוך המיוחד, שלא תכנס יותר מבעד לדלת.
כיצד נעבור את ימי ההולדת וכיצד נוכל לשיר
בליל הסדר את “מה נשתנה” הרי הכל התשנה
ולירז כבר לא ייסוב לשולחן התג ובוודאי לא
לאכול תפוח בדבש לשנה טובה ומתוקה, כי עם

הסתלקותו, נעלמה המתיקות והטעם לחיים
נמוג.

עיננו הדומעות נשואות תמיד צפונה, ללבנון
שעל אדמתה דרכת ובה הייתה ברגעיך
האחרונים, שם הרחק מהבית והמולדת
נשאר חלק ממך. בין ארזי הלבנון החסונים,
ששורשיהם נטועים עמוק בתוך האדמה,
זקופים וירוקי עד, רק אתה לי-רז אהוב, הבחור
יפה התואר, החזק, החסון שלא ידעת פחד
מהו, שתמיד התנדבת והיית לדוגמא ומופת,
הקרבת את היקר מכל, את חייך למען אמונתך.
נגדעת בטרם עת ולא נתנה לך הזדמנות להכות
שורש לצמוח ולגדול כמו הארז שבצילו נפלת.
לירז הזמן אינו עומד מלכת ומאז נעלמת ללא
שוב, קשה המחשבה לקום כל בוקר בלעדייך,
קומתנו שפופה, שיבה ורקה בשיערנו ורק אתה
צעיר לנצח תישאר חקוק בלבנו ובזיכרוננו.

עליה לוי, אחותה של ריקי.

21 שנים גדושות באהבה, הבנה וחברות.
ב- 22/2/99, ביום הולדתך ה- 21, יצאת
למבצע להגן על המולדת והערכים שכה
אהבת והאמנת, בתוך לבנון ומשם לא
חזרת.

בלב שבור, העין כל הזמן דומעת ולאן פניי
מועדות אינני יודעת, לחפש עוד משהו שיזכיר
לי אותך, את הצחוק, היופי והגומה.
לצערי, לעולם שוב לא אראה, אלטף, אנשק
ואשמע את קולך.

נסיך שלי, לו יכולתי לעצור את הזמן מלכת
הכל היה נראה אחרת ודמותך לא הייתה לי
למזכרת.
שתהיי נשמתך צרורה בגן עדן לנצח. אוהבת,
זוכרת ומתגעגעת…

אמא ריקי

לירז שלי, היינו יחד חודשים ספורים אך
הזיכרון שנשאר ממך ארוך כשנים. העיניים
הצוחקות, המבטים העמוקים, החיוך שובה
הלב, גומות החן חוש ההומור הם רק חלק
קטן מכל הדברים היפים שהכרתי בך.

לירז, לא סיפרת ולא דיברת על חשיבות
תפקידך, על הסיכון והפחד.
ביום יציאתך לפעולה ממנה לא שבת, התקשרת
אלי ובקול אמיץ שהעיד רק על כוח וגבורה
דיברת על דברים יפים בעולם: על אהבה, על
יום הולדתך שחל באותו יום, על חלומות
ותקווה. זמן קצר לאחר שיחתנו נכנסתם 
ללבנון ואותך איבדתי.

היום, בסימן יציאת צה”ל מלבנון ואי הודאות
השוררת כרגע בצפון חשוב שתדע שהיית שם
כדי להגן על תושבי הצפון.

דמותך האנרגטית המהווה סמל להערצה
בקרב הסובבים אותך, האכפתיות שלך והעזרה
לאנשים ישאירו אותך אצלי חזק ועמוק בלב.
אוהבת זוכרת ומתגעגעת.

שלך, דנה.

במלאת שנה

ואולי לא היו הדברים מעולם ואולי?
ואולי זה רק חלום רק שאתה לירז כבר לא כאן.
לא זו עובדה.

אתה אי שם במרומים עם מלאכים ואנחנו כאן
כואבים, בוכים ובעקר מתגעגעים. מתגעגעים
לדמותך, למבט לחיוך, לקולך.

חלפה לה כמעט שנה וכלום לא השתנה.
אתה אי שם במרומים ואנחנו כאן עדיין לא
מאמינים. שם למעלה בשמיים מלאכים לבני
כנפיים והם ודאי עליך שומרים טוב יותר
מאתנו. ממך לירז סליחה ומחילה נבקש. כתוב
כי צדיקים במיתתם נקראים חיים וכזה אתה
לירז צדיק. כי בחייך הקצרים לא הספקת
להרע לאיש.

אומרים שלב האדם הוא העיקר וכל עוד הוא
פועם אין נפרדים ממנו כמילות השיר: “יש
אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם”.
האבנים האלה המכסות אותך הם לבך והם
פועמות ולכן אנחנו כאן ולכן נמשיך לבוא
ונמשיך לזכור כי אותך לירז לא נשכח לעולם.
“ה’ נתן ה’ לקח יהי שם ה’ מבורך מעתה ועד
עולם”.

לירז

מה אומר ומה אגיד, משהו שינציח אותך בליבנו
תמיד, משהו שלא ישכיח, שזכרך תמיד ישמר

ולא בשוגג איתך יקבר.
עלם חמודות, חייל לתפארת, חבר אמת.

מה כבר אפשר לומר על נפש טהורה, חייל שמת.
אולי שרק אותנו אל תשכח, את הזמנים הטובים
והרעים והסוערים והשלווים. שתמיד תדע
שדמותך מאתנו לא תמוש.
מחלקה 2 עודנה תמיד בראש.

פלוגת געש (אוגוסט 96)

לירז,

עברנו שנתיים מהלילה הקר ההוא והנה היום,
בטקס לזכרך הרבה אנשים שמכירים אותך. היו
הורים, חברים, משפחה, חברים שעברו איתך את
הלילה הקשה הזה ואני ביניהם.

 

לירז, אני שואל את עצמי מדוע דווקא אני
נבחרתי לראות את מבטך האחרון. כשהלכת
מאחורי אמרת לי שקר לך ואני שאלתי אם אתה
רוצה את הכפפות שלי ואמרת לי: “לא אחי,
שטויות”.

אחי שלי, לא אשכח אותך ואת מבטך לעולם.
שמור על משפחתך מהמקום בו אתה נמצא.
אוהב ולא שוכח.

סיירת צנחנים – קובי

ללירז – אחד שהיה באמת מיוחד
לחברים, למשפחה, לכל אחד ואחד.
רז זה סוד וכזה הוא יישאר
כי על המון סיפורים הוא כבר לא ידבר
עבר לו יום, שבוע, חלפה לה שנה
ואנחנו עומדים כאן מול אותה התמונה
של יום מכוער, אפל ואיום
שבו עמדנו ואנו שוב עומדים דום,
ורוצים לקוות שזהו רק חלום
ולחזור שוב לאותה התמונה
שבה הכל כל כך זוהר ונגה
אך כשהמציאות מולנו פנים אל פנים
אנו לפחות יודעים: שיש לנו מלאך השומר עלינו
במרומים
אבל אתה יודע לירז
כי יש אנשים שעשו מלאכתם
כי יש אנשים שהולכים לדרכם
אבל יש אנשים כמוך שלא ישובו אלינו לעולם.