סמ"ר זאביק זומרפלד
סמ”ר זאביק זומרפלד
בן מיכל ודני-ישראל
נולד ברחובות
ביום י”ח בתמוז תשל”ו – 16.7.1976
נפל ביום ח’ באייר תשנ”ז – 15.5.1997
התגייס בנובמבר 1994
נפל בקרב בלבנון
מקום קבורה: גדרות
בן 21 בנופלו
מוותיקי היישוב, אבי המשפחה, מת בשבי
הטורקי שם היה כלוא בעוון הברחת נשק
לקבוצת ניל”י. סבא וסבתא חריט, מוותיקי
העמק, היו בצעירותם בגרעין של חברי תל-חי
ומאוחר יותר היו מבין מייסדי עפולה.
זאביק נקרא על שם סבו, ד”ר וילהלם זאב
זומרפלד, שעלה עם סבתא הילדגרד מגרמניה,
והיה רופא בעמק.
זאביק נולד ברחובות בשנת 1976, כאח הצעיר
לשתי אחיותיו הדה ואורית. כאח צעיר, היה
“נוח” להיות מפונק ושתי האחיות טיפלו בו
באחריות, במסירות ובאהבה גדולה. תקופת
ילדותו עברה עליו ברחובות הותיקה, קודם
בגן הילדים ולאחר מכן בביה”ס היסודי ע”ש
“סמילנסקי”. כאשר היה זאביק בן שנה מימש
האב, דני, את חלום חייו וככימאי במקצועו
ייסד את המפעל המשפחתי שמייצר כימיקלים
לענפי הקוסמטיקה ותוספות למזון. באווירה
של עבודה ויצירה גדל זאביק, מסתובב בין
מתקנים ומעבדות וסופג לתוכו גם ריחות
משונים ומגוונים שאת פשרם לא הבין. במשך
השנים היה ברור לו ולכולנו שהוא ימשיך וילך
בדרך של האב והגיס אסף.
כשזאביק היה בן תשע, עברה המשפחה לישוב
עשרת, מרכז כפרי ביישוביי גדרות. באווירה
כפרית ובמסורת המשפחה התחנך זאביק
והמשיך לימודיו בביה”ס המקומי, ואת התיכון
סיים בביה”ס האזורי “באר טוביה”, שהוקם
על יסודות ההתיישבות העובדת ואהבת הארץ.
באווירה זו ספג זאביק את אהבת הארץ ואת
הצורך להתנדב ולתת.
חבריו בשכבה היו חבורה שמחה ועליזה,
שהלימודים היו רק חלק מחייהם, והעיקר
היה להיות ביחד ואחד בשביל השני. לקראת
סיום לימודיו, כשאוירה של טרום גיוס מורגשת
באוויר, הוא וחבריו מתכוננים ומשקיעים
באימוני כושר וסבולת. כילד שגדל בבית
שמורשת הצנחנים שוררת בו (האב דני שרת
בצנחנים, השתתף בצניחה במיתלה, בפעולות
התגמול ובכל מערכות ישראל), היה ידוע כבר
מינקות שזאביק יהיה צנחן. להוריו לא סיפר
על כוונותיו להתקבל לסיירת הצנחנים.
זאביק עבר, להפתעתו, את הגיבוש המפרך,
התקבל לסיירת, והיה מאושר להיות בצוות
במסלול ולאחר מכן לוחם.
זאביק נפל ביום 15.5.97, ח’ באייר תשנ”ז,
בקרב עם מחבלים בלבנון.
יהי זכרו ברוך!
לילה החדרים האחרים כבר ישנים.
בחדר שלנו האור כבוי. סנטימטרים מראשי
נמצא שקע וממנו יוצא חוט המוביל למיטה
שמעלי, ומסביר את פשר המוסיקה בשעת
לילה מאוחרת כזאת.
המוסיקה של זאביק.
עוברים כשלושת רבעי השעה עד שקול קפיצת
כפתור מהטייפ נשמע. מכל מיטות החדר
נשמעות אנחות רווחה, שמסמלות את סוף
הקסטה,
ואת תחילתה של השינה שלנו.
וזאביק?
הוא כבר נרדם בשיר השני.
רונן.
…ישנם דברים שלא השתנו וכבר לא ישתנו.
הכאב שאנו מרגישים בכל פעם שאנו אצלך
בבית, בים, בטיול, באחד המקומות שהיינו יחד
או תוך כדי שאנו עושים את הדברים הקטנים
היומיומיים שבהם היית יכול להשתלב. אבל
כבר לא תשתלב.
מה שכן נשאר זה זיכרון שלא נחלש, אלא רק
מתגבר, של חיוך ההופך לצחוק, של העקשנות
המצחיקה לפעמים, הנחישות המוחלטת,
החברות הכ”כ טובה ופשוט הכיף להיות
במחיצתך, וכך עם הזיכרונות האלה נשאר
תמיד…
החברים
זאביק, קיבצו אותנו לפני שנתיים וחצי מכל
הארץ, לצוות.
וגם אותך ילד עם בלורית מעשרת.
חייכן, קופצני ורגיש, שחייב להירדם עם
מוזיקה, “המוזיקה של זאביק” קראנו לה.
תמיד נותן, מקריב מעצמך לטובת האחרים
גם על חשבון היוקרה האישית והכוחות שלך.
אהבנו להיות ביחד. למדנו שהמושג חברות
הוא ערך, ערך שאתה נולד אתו, אך בעיקר ערך
שאתה בונה אותו.
החברות בינינו חזקה מכל מרחק וזמן.
ולכן זאביק, לא משנה איפה אתה עכשיו.
תמיד תישאר אחד משלנו, אחד מאתנו.
לתמיד תישאר חבר, לתמיד נאהב אותך.
23.04.99
… והזמן עובר, עובר אולי מהר מידי, ואנו,
לא מנוסים, מנסים לתמרן בו, מישירים מבט
לפנים.
אך לפעמים אנחנו עוצרים כדי לקחת אוויר,
ותמיד באותו רגע אנו מבינים, נזכרים, שבין כל
הרגעים הבאים וחולפים יש רגע אחד שקפא.
רגע אחד שנחרת בנו, שמטווה את דרכנו, שגדע
את תמימותנו.
אבל באותה עוצמת רגשות בה עזבת אותנו,
גם נשארת בתוכנו לעד. אתה בתוכנו בכל רגע,
בכל מקום, ולכן זאביק, למרות שלא כל הצוות
נמצא כאן היום, אני בטוח שברגע זה ממש
בכל קצוות העולם כל אחד לעצמו מרים כוסית
לזכרך ומתייחד עם הרגע שקפא, עם חבר אחד
שנשאר בן 21 עם הזאביק שבו. עם הזאביק
שבנו.
רונן (בשם החברים לצוות).
זאביק
6 באייר תשנ”ח
עברה שנה מאז הלכת ולא שבת ולמרבה הפלא
השמש הוסיפה לזרוח, תינוקת נולדה, האביב
חזר ועוד מעט קיץ.
אנחנו סופרים פסח ראשון בלעדיך…יום
עצמאות ראשון בלעדיך ובכל זאת אנחנו פה
מוסיפים לחיות בצל הזיכרונות והגעגועים
אליך, אכן החיים אחרי שונים מהחיים לפני
והם לא ישובו, כמוך.
המצבה עם השם שלך “זאביק” עדיין נראית
לא מציאותית בנוף בית הקברות.
אכן קשה לקלוט מוות של בן 21 – פרק חיים
כל כך קצר.
אתה נשארת חייל.
החברים שלך כבר גומרים את הצבא, נוסעים
לחו”ל לטייל, לומדים או סתם עושים חיים.
לנו נשאר רק לדמיין מה אתה היית עושה אם
היית כאן, אם היית חי, אם היית עובר בשלום
את לבנון, את הפעולה ההיא, את ה-2 ס”מ
שבין לחיות ולמות.
אפילו מרכבות האלים לא עזרו וכל-כך מיותר
הוא המוות, כי אתה כל-כך צעיר ותפסיד כל-
כך הרבה.
זאביק תדע, שבזכות החברים והחברות שלך
מגדרות, מביה”ס והצבא, שלא מפסיקים לבוא
ולבקר ולעודד, אתה חי ומציאותי בזיכרון
שלנו,
כמעט כמו שהיית אתנו.
הדה, אחותו של זאב
חיבור זה הובא על ידי טליה רחמילביץ מי
שהייתה מנהלת ביה”ס האזורי בו למד זאביק.
בהקדמה למכתב צרפה טליה מרחשי ליבה:
“ניכר בזאביק שהיה נער חושב ורגיש וישר
דרך, שידע היטב לאן הוא הולך ומה משמעות
התנדבותו ליחידה לוחמת”.
“… היצירה עליה בחרתי לכתוב בחיבור זה היא
על סרט הקולנוע “פלטון” של הבמאי אוליבר
סטון. מכל סרטי הקולנוע שראיתי בחיי סרט
זה הותיר בי את הרושם הכי חזק ולאחר צפייה
בסרט לא הפסקתי לחשוב עליו למשך זמן רב
ולנסות להבין את כל שהוא מנסה להעביר ולומר.
עלילת הסרט מתרחשת בזמן מלחמת וויאטנם,
בסוף שנות ה- 60 וגיבור העלילה הוא חייל
טירון שמצטרף ללוחמים האמריקאים. הסרט
מתאר את רגשותיו ומחשבותיו של אותו חייל,
ששמו הוא כריס, בשלהי הקרבות והזוועות
שהיו במלחמה אכזרית זו.
הדמויות שבסרט הן רבות ומגוונות, והן באות
לדעתי לתת לגיבור כיווני מחשבות שונים
ולהראות את הקונפליקטים הרבים שלו,
בכל הקשור למלחמה ולו. סרט זה הותיר בי
רושם חזק ביותר כיוון שהוא מעלה בעיות
חברתיות קשות מאוד בחברה האמריקאית
הקפיטליסטית. באותה תקופה בארה”ב לא
כולם היו מתגייסים, למי שהיה כסף ומעמד
היה יכול להתחמק מהשירות במלחמה. כריס
היה בן למשפחה עשירה ביותר בדרום ארה”ב
בעלת מעמד חזק מאוד ולמרות ואת הוא
רצה להתגייס כדי לתרום למדינתו. כריס הוא
פטריוט מושבע ונמאס לו מהחיים הקלים
שבביתו…
עוד סוגיה שעלתה בסרט היא השאלה הנצחית
– האם האדם רע מטבעו או האם הוא נהיה רע
עקב הנסיבות. כדי לענות על שאלה זו הסרט
מציג לנו שני מפקדי כיתות שהם הפכים שונים
לגמרי והם מעוררים אצל כריס קונפליקטים
רבים … הפלוגה שעליה אחראים שני המפקדים
נחצית בשלב מסויים במהלך הסרט לשניים,
חצי קבוצה למפקד “הטוב” והחצי השני
עם “הרע” … הסרט מדגיש בפרוטרוט את
מעשי הזוועה, האונס והרצח כדי להראות לנו
שמלחמה בעצם זה הדבר הנורא ביותר שקורה
לאנושות כולה. בהמשך הסרט הורג המפקד
ה”רע” את המפקד ה”טוב”… בסוף הסרט,
הסצנה שבה מגיע הסרט לשיאו, מתרחש קרב
עקוב מדם מול האויב הוויאטנמי וכל החיילים
נהרגים או נפצעים קשה חוף מכריס והמפקד
ה”רע”. כריס מתעורר בבוקר שאחרי, מבחין
במפקד הרע והורג אותו בדם קר. הסרט מותיר
שאלות רבות באוויר שאותן שואל כריס את
עצמו: מדוע המלחמה כל כך אכזרית? מדוע
בעצם אנו נלחמים? לאיזו מטרה? האם היא
שווה את כל ההרוגים והפצועים? האם יש
מנצחים או מפסידים במלחמה? בעצם לשאלות
הללו אין תשובה מדויקת וקולעת. אני ראיתי
את הסרט מספר רב של פעמים וכל פעם גיליתי
בו צד חזק ודברים חדשים, ככל שהתבגרתי
הבנתי חלקים אחרים בסרט ועכשיו בייחוד
לפני גיוסי לצבא שאלות אלה עולות במוחי,
וגם אני לא מוצא תשובה אמיתית לשאלות
אלה. לדעתי זהו סרט חובה לכל אדם ולמרות
האלימות הקשה המוצגת בו הוא עדיין הכרחי,
הוא מציג בצורה אמיתית את המלחמה
האכזרית הזו ובכלל את כל המלחמות. בסרט
זה, שלא כמו באחרים, אין גיבור שמנצח את
הרעים וזה מה שמיוחד בו. הסרט הותיר בי
רושם חזק. אני מקווה שדרך תיאור הסרט
הבהרתי את שהסרט בא להראות ועקב זה
הותיר בי את הרושם החזק הזה.
(מתוך בחינת הבגרות בחיבור של ואביק)
