גדעון פיק

רב"ט גדעון פיק

בן טובה ושלמה נולד בירושלים
 
ביום א’ באלול תרצ”ז –
7.8.1937
 
נפל ביום ו’ בחשוון תשי”ז –
10.10.1956
 
נפל בקרב קלקיליה
 
מקום קבורה: תל מונד
 
בן 18 בנופלו

רב”ט גדעון פיק

בן טובה ושלמה 

נולד בירושלים
 
ביום א’ באלול תרצ”ז –
7.8.1937
 
נפל ביום ו’ בחשוון תשי”ז –
10.10.1956
 
נפל בקרב קלקיליה
 
מקום קבורה: תל מונד
 
בן 18 בנופלו

גדעון נולד בשכונת נווה יעקב שליד ירושלים.
את ראשית חינוכו קיבל בבית החינוך לילדי
עובדים על שם חיים ארלוזורוב, בירושלים.

בשנת 1947, כשהוריו עברו למושב חרות שבגוש
תל מונד המשיך את לימודיו בבית הספר
המשותף לגוש. כשנה למד גם בבית הספר
החקלאי “כנות”, שם קלט, למד ואהב את חיי
החקלאות. הדברים אשר למד מצאו ביטוים
בעבודתו של גדעון במשק החקלאי של הוריו.
מאוחר יותר, בעקבות מחלה של ההורים, נאלץ
לעזוב את לימודיו ולשוב הביתה לשאת בעול
המשק. 

בימי מלחמת הקוממיות שימש גדעון כשליח
בין עמדה לעמדה, ליד הזרקור. הוא סיים

קורס קשר בגדנ”ע, ואך טבעי היה שעם גיוסו
לצה”ל במאי 1955 יתנדב לצנחנים. גדעון שירת
ביחידת הסיור, כשמלווה אותו אידיאולוגיה
מוצקה התומכת בבחירתו הקשה, ומצדיקה כל
רגע של השקעה וכל טיפת זּיעה למען המולדת.
במהלך שירותו השתתף גדעון בפעולות שונות
ועבר טבילות אש רבות. לקרב קלקיליה יצא
כשהוא סובל עדיין מרסיסי רימון מהם נפגע
בפעולה כמה ימים קודם לכן. גדעון נפגע
במהלך הקרב, בעת שחילץ את מפקדו הפצוע
מן האש. הובא למנוחות בבית העלמין בתל מונד.

לזכר גדעון:

אף על פי שעברו כבר שבועות מספר מאז
האסון, שבועות גדושי מאורעות וקורבנות
יקרים, קשה עדיין להשלים עם הרעיון, כי
לא נראהו יותר. למרות שהיה כמעט ילד ביום
נפילתו, הספיק לעבור טבילות אש רבות. לקח
חלק במרבית מבצעי צה”ל בחודשי שירותו כחייל.

מיד עם גיוסו התנדב גדעון ליחידה קרבית
מובחרת, שעתידה הייתה לדרוש ממנו את
שיא ההקרבה האישית. ביחידה זו שירת עד
יומו האחרון. לא פעם התנדב למשימות קשות
ומסוכנות, שחרגו ממסגרת החובות המוטלות
עליו. במכתב טרם גיוסו לצה”ל, לחברה אשר
הציעה לו לצאת יחדיו לגרעין בנח”ל, כתב:
“לפני חשבוני עומד המכתב להגיע אלייך ביום
ב’, כן, באותו יום מנוי וגמור שאתגייס לצבא.

על מנת לא לבגוד באידיאל החלטתי לבחור
בדרך הקשה, להוכיח לי ולך: לא בחרתי בדרך
הקלה. אני מתנדב לצנחנים ואקווה לשרת
במסירות ובאמונה”.

את חופשותיו המעטות לאחר גיוסו חילק
בין הבית לבין חברתו איתה חשב להתיישב
במשק ההורים. את שעותיו ניצל לעבודה
ותכנון המשק לעתיד. הוא גידל משתלה של
עצי הדר וביקש לרכוש עגלות כדי שיגדלו עד
לשחררו ויהוו בסיס משקי רחב יותר. בחופשתו
האחרונה אמר: תשמרו טוב על ההורים ועל
המשק, כך שאם לא אחזור יהיה הכל בסדר.

עוד מגיל צעיר הצטיין בהשקפת חיים צלולה
ועקבית, התברך בחוש הומור “צברי” בריא,
וקשה לזכרו בצורה אחרת מאשר עליו ומחייך.
רק עם מותו נוכחתי לראות, מה רב מספר
הידידים והחברים, שאותם הספיק גדעון
לרכוש בשנות חייו הקצרות. בכל מקום בו
שהה, ולו למשך שעות ספורות, נותר משהו
מאישיותו.
יהי זכרו ברוך.

אחיו עזרא

לגדעון:

מסוכנת המשימה וכבד העול
אשר גורלו יחרוץ לחיות או לחדול.
הלבבות רועדים רוטטים:
הנצליח? הנישאר בחיים?

אבות דואגים לבנים,
חיילים צעירים, דורשי חרות נלבבים
היחיו בנינו? היצליח המבצע?
ואם ייכשל, מה בצע
במות בחורים, חיילים כארזים
וינותק באמצע פתיל החיים?
נמשיך מפעלם ונצליח
ידריכונו סמלם והרוח
נזכור נא אותם את כולם,
שנפלו על מזבח מולדתם.

עדנה, אחותו.

במלאת שנה למות אהרון פישביין וגדעון פיק:

במלאת שנה לתקופה הסוערת, הרת המאורעות
והקרבנות, אשר נסתיימו במצע “קדש”,
חובה עלינו לזכור בראש ובראשונה את גיבורי
האומה, אשר העלו על נס את גבורת עם
ישראל.

עלי הוטל התפקיד הקשה, כמעט קשה מנשוא,
לשאת נאום אשכבה לזכרם של רוני וגדעון.
קשה מנשוא, מדגיש אני, משום שלגבי דידי,
אין הם מהווים שמות בלבד, אחדים מני
אלפים שהכרתי. דמותם המחייכת של שני
צעירים אלה חרותה עדיין בזיכרוני וקרוב
לוודאי שתישאר שם לעד.

הכרתי אותם בראשית דרכם בצבא, וליוויתי
אותם במבטי עד מותם הטראגי. זכור לי עדיין
יום גיוסם, כאשר גילו התלהבות כה גדולה
ואמיתית, להתנדב לחיל שנודע ברבים כקשה
מכל שאר החילות.

זכורים לי עדיין ימי טירונותם, כאשר הדרכתי
אותם וכוננתי את ראשית צעדיהם בצבא. כבר
אז, הם גילו כישרון, אומץ לב ורצון עז להתגבר
על כל הקשיים. לא התפלאתי, אפוא, כאשר

התקבלו לקורס מ”כים. את הקורס הם סיימו,
כפי שאפשר היה לצפות, בהצלחה. מפקדיהם
ציפו מהם לגדולות וניבאו להם עתיד יפה
בצה”ל, וכך גם אני, אשר הייתי גאה בהם,
בהיותם חניכיי לשעבר. והנה נגדעו בעודם באיבם.

הגיעו הימים הסוערים של הקרבות שקדמו
למערכת סיני, ולאחר מכן מבצע “קדש” בעצמו.
ימים אלו זכורים היטב לכולנו, הן בהצלחת
צה”ל במבצעים מזהירים אלה, והן באסון
הכבד שירד עלינו בנפול מיטב הנוער על מזבח
המולדת, ובתוכם יקירנו, רוני וגדעון.

פתיל חייהם הצעירים נקטע בתחילתו, על
ידי כדורי האויב שלא ידעו רחם, בבחרם את
מטרתם. הם נפלו על הגנת המולדת בגבורה
עילאית, שמעט ראינו דוגמתה.

אין ספק שאתם, ההורים השכולים, וכן שאר
קרוביהם ומכיריהם, ובתוכם גם אני, לא
נשכחם לעד. אך אין די בכך. את זכרם חייב
לכבד כל עם ישראל, כל אותם גברים נשים
וטף, אשר בעבורם מתו רוני וגדעון, והם יעשו
זאת. כך נדע שמותם לא היה לשוא, והם
הקריבו את חייהם עבור מטרה נעלה, אשר
הנציחה את זכרם לעד, בלב העם.
תהי נשמתם צרורה בצרור החיים.

מרסל טוביאס, סגן אלוף
מפקד היחידה.

בכומתה אדומה נפנף לי לשלום:

אחי גדעון היה בסך הכל בן תשע עשרה כשנפל,
הבן השביעי במשפחה בת עשרה ילדים.
מבצע קלקיליה היה חלק מפעולות רבות בהן
השתתף גדעון, צנחן גאה, כתגמול על פיגועים
של ה”פדאיון”.

כתושבי מושב חרות שבגוש תל מונד, ידענו
שלאחר פיגוע חבלני תגיע פעולת תגמול. הפעם
חזתה המשפחה בהבזקי הפגזים והכדורים
שניתזו בקלקיליה, בסך הכל מרחק של כעשרה
ק”מ מהמושב.

אני שירתתי ביחידה שיצאה לחלץ את כוח
הצנחנים, שחסם את הכביש, על מנת לאפשר
לכוח הלוחם לעשות מלאכתו ללא הפרעה.
יצאתי לחלץ את הכוח, ובזחל”מ בו ישבתי
הניחו גופת צנחן. רק מאוחר יותר התברר לי,
שהייתה זו גופת אחי גדעון.

כששבנו לבסיס חשתי שמשהו לא כשורה.
חיילים הסתודדו לידי. שבתי הביתה ובמושב
התחזקה תחושת האסון הכבד. לא עבר זמן רב
ורכב צבאי הגיע לביתנו. אבי החולה הזדקף
במיטתו. נקישה בדלת, והבנו: “גדעון נפל”.
נסעתי לבית החולים בתל השומר שם שכבה
אימנו חולת הסרטן, היינו חייבים לספר לה
בעדינות על האסון.

בשנים הראשונות בכיתי, כמה בכיתי. עד שיבש
מקור הדמעות. לא רציתי שהאנשים הסובבים
אותי יבחינו בכך. במשך הזמן למדתי לחיות
עם הכאב. ותמיד נזהרתי שהיגון הכבד לא
ישלוט בי.

אינני יודע אם אדע שלא הוכה במכת השכול,
שלא חווה חוויה נוראה כזאת מסוגל לחוש את
הכאב. תמיד מלווה אותי הפסוק מין השיר
הידוע “דודו”: “רק מי ששכל את הטוב ברעיו
אותנו יוכל להבין…”

בזיכרוני חקוקה תמונה שלא תמוש מלבי
לעולם: אחי גדעון הגיע לחופשה שבועיים לפני

שנפל, הוא הגיע עם חברו ליחידה
ולמושב, רוני. הם באו להלוויה
של חבר, טייס שנפל. הלכנו ביחד
להלוויה. גדעון ביקר בבית. למחרת
בבוקר ליוויתי אותו ואת רוני לכביש.
לבוש במדים וחובש את הכומתה
האדומה, נפנף לי גדעון לשלום.
השבתי לו בנפנוף. יותר לא ראיתי אותו.

עזרא, 1988.

ְחְיָה כִּי תְּבואָנִי מְֶת
(וחן פְּבוא, גובה-חובות דַּיקָן שָכְּמוּתֶך)
עָשֶה פָּנִישְתְָּ עִמִי בָּוֶק
ולא מָשוּם הַפָּחִד שָאת אֶת מָכְאובִיך
לא מִפָּנִי מַרַאֶה פָנִי הַנוְרָא
שֶלַא אוּכָל ראות,
עָשֶה פֶנִישְתְּ עִמִי בַּת-הָרְף
לְבַל תותִיר לִי שְהוּת לְהִפָרִד מְאַהוּבִי
שָרְבּוּ עד כה.
לְבָל אִבוא בְּמְלְכוּתַךּ נושָא גִעְגוּעִי
אֶל כָּל שֶהְכַרתִיו וְאֶהָבְתיו
ְאֶל אַעֶר צמַא חְיִיתִי לְאֶהוּב וּלְהָכּיר
בעולמו של בֶּן רִיבְך. עולם הָחִי

יורם מושקט