אמנון אבוקאי

רב"ט אמנון אבוקאי

בן אראלה ומיכאל 
נולד בתל אביב

ביום ל’ בחשוון תרצ”ו –

14.11.1936

נפל ביום יב’ בחשוון תשט”ז-

28.10.1955

התגייס באוגוסט 1954

נפל בפעילות מבצעית
בקרב כונתילה, בסיני.

מקום קבורה: תל אביב,
קריית שאול

בן 19 בנופלו

רב”ט אמנון אבוקאי

בן אראלה ומיכאל

נולד בתל אביב

ביום ל’ בחשוון תרצ'”ו – 14.11.1936

נפל ביום י”ב בחשוון תשט”ז – 28.10.1955

התגייס באוגוסט 1954

נפל בפעילות מבצעית בקרב כונתילה, בסיני.

מקום קבורה: תל אביב, קריית שאול

בן 19 בנופלו


אמנון נולד בת”א. ילדותו עברה עליו בשמחה
ובעליצות. משחר נעוריו היה להוט אחר
המשחק והספורט, ובעיקר אהב את השוטטות.
בגיל תשע עם כניסתו לתנועת הנוער של
ייהשומר הצעיר”, בא על סיפוקו המלא. הוא
התמסר לתנועה בהתלהבות רבה: לא החסיר
אף פעולה או טיול. את האר עבר לאורכה
ולרוחבה, הכיר בה כל דרך ושביל, וכבר אז
התכונן להיות סייר. בעיקר התפעל מן הנוף
הפראי של הנגב והמדבר. משהו מיוחד משך
אותו לשם. לא ידע הנער, שגם את קצו הטרגי
ימצא במדבר פארן, אותו תיאר בציוריות רבה,
כל פעם שחזר מטיוליו. חיבת הארי הייתה
כה מושרשת בו, עד שלא פעם ביקש מאביו:
“אבא, השתחרר פעם מדאגותיך היום יומיות,
בוא נסייר קצת בארץ. מה הספקת לראות
כל ימי שיבתך בארץ הזאת! תכיר את הארץ

וחמדותיה, ואז תבין על שום מה אנחנו נלחמים
ונהרגים”.

תחביב נוסף היה לאמנון: קריאת ספרים. עד
שעות הלילה המאוחרות היה יושב וקורא. לא
פעם העמידו הספרן החביב והקפדן במבחן,
פשוט מפני שלא האמין שהבחור הזה, המחליף
ספר מידי יום, יודע גם את תוכנו של הספר.
אבל לתימהונו ולשמחתו הרבה, הפליאו אמנון
ועמד במבחן. אמנון היה תמים וישר, האמת
הייתה נר לרגליו, הוא מעולם לא שיקר. הוא
שנא את ההתפארות וההתרברבות. בוויכוחים,
אם כי היה מתלהט, לא העליב איש. היה
משתדל לשכנע בהגיונו הבריא ובקסמו האישי.
התנועה הייתה משאת נפשו, החברות בתנועה
הייתה בעלת חשיבות רבה עבורו. בגמר
השביעית בא פתאום והודיע, שהחליט לנטוש
את הלימודים ולהיכנס לקיבוץ, שכן צריך
להתחיל בהגשמה. הוריו התנגדו לכך והוכיחו
אותו על פניו: ייהאם עשינו מאמץ עליון, קרבן
כספי לא מבוטל, בכדי לספק את צו התנועה?
אמנון ענה: “הוריי היקרים, אין זה צו התנועה,
אלא ייעודי. כרגע לא וזקוקים לי על ספסל
הלימודים, אלא במקום אחר. אשאר בקיבוץ
עד להתגייסותי, ואחר כך נחיה ונראה”. בכל
זאת, שוכנע אמנון להמשיך את לימודיו ולקבל
תעודת בגרות.

פתאום, כרעם ביום בהיר, בשלהי קיץ 1954
בא אמנון והודיע שהחליט לעזוב את התנועה.
היה זה בתקופת הפולמוס הגדול במפלגה
בפרשת ‘יאורן”. הקו שנקטה המפלגה נראה
בעיניו מוטעה מיסודו. אמנון לא יכול היה
להשלים עם קו זה ועזב. שבועות וחודשים לא

מצא מרגוע לנפשו הסוערת. הוא ניסה להתקרב
לפלג של ייאחדות העבודה” אך לא הגיע לידי
החלטה ובסופו של דבר התגייס לצה”ל לפני
הזמן. הוריו נאלצו לחתום כי אינם מתנגדים
לגיוסו המוקדם. אמנון התנדב לצנחנים והגיע
לפלוגה א’ של הגדוד. הוא אהב את חבריו ואת
האימונים והשקיע בהם את כל-כולו. יצא עם
הכוח לפעולות השונות, גם לפעולת-כונתילה
יצא, אך ממנה לא שב.

אומץ הלב שגילה במהלך הפעולה והמשמעת
שלו בשעת מעשה, צוינו לשבח על ידי
הרמטכ”ל, רב אלוף משה דיין.
אמנון הובא למנוחות
בבית העלמין הצבאי בקרית שאול

יהי זכרו ברוך!

בשבילי אמנון חי וקיים

פתאום החליט אמנון להקדים את גיוסו.
התמורה הזו שחלה בו, כך בכל אופן אני מאמין
כיום, קבעה את גורלו הטרגי. כי במקום בנח”ל
בחר לו, מתוך התנדבות, בחטיבה קרבית,
חטיבת הצנחנים.
את האמת להגיד הבחירה הזו עשתה עלינו
רושם מדכא. מקובל היה אז בציבור יחס בלתי
אוהד לחטיבה זו. רבים חשבו, שסביב החטיבה
הזו התלקטו בני נוער הרפתקנים (דוגמת “לגיון
הזרים” הצרפתי, או “הכלניות'” הבריטיות).
כשהערנו לו על כך, אמר: “אתם טועים בהחלט.
חטיבתנו מורכבת מטובי הנוער הישראלי,
רובם ככולם בוגרי בית ספר תיכוניים, חניכי
תנועת נוער, בני קיבוצים ומושבים, שחונכו על

אהבת המולדת והקרבה עצמית”. ובאמת, בזמן
שירותו של אמנון בחטיבה, הצלחנו להכיר
חלק מהם וראינו שאמנון לא הגזים. הוא
הרגיש ביניהם נפלא. בכל להט נעוריו התמסר
לאימונים הקשים. בתחילה כטירון, אחר כך
בקורס מ”כים. לא הייתה משימה שהייתה
קשה מדי עבורו והוא לא נרתע מכל סכנה. כזה היה משחר נעוריו: אמיץ, מסור ועניו. ועם
כל זה, לא רדף אחרי מעשי גבורה. כבודו העצמי לא התיר לו להתחמק או לברוח מהם. כל פעולותיו היו מסקנה של שיפוט מוסרי, ונעשו בהתאם לצו מצפונו. רחוק היה מהתאווה הסובייקטיבית, אנוכית, להראות או לשחק תפקיד של גיבור ובכל זאת אמנון מת מוות של גיבורים.

לא ראיתי את אמנון אחרי מותו. שליח
קצין העיר לא עמד בדיבורו לקחתני לראותו
בבית החולים למחרת הבשורה הנוראה. אולי
הניאוהו מכך בני משפחתי. ומשום כך אני חי
עד היום באשליה, שלא ייתכן שאמנון אינו
יותר בחיים. בשבילי אמנון חי וקיים. הוא רק
נעדר מהבית, כפי שהייתי רגיל לכך, אם מסיבת
הלימודים או עיסוקו בתנועה, שגוּלה ממנו את
מבית זמנו הפנוי. מי הוא שאמר: “נשכח כמת
מלב?” דבר כזה לא ייתכן אצל הורים; “…מי
ייתן מותי תחתיך”. אותו יום מר ונמהר, י”ב
בחשוון תשט”ז, שבו גם חל יום הולדתי, יהיה
מקולל עד לסוף ימי, כי המר לי הגורל.
                                                                      אבא

 לזכר טיול בערבה

הסופה שורקת ומייללת, עץ התות, הסמוך
לחלון, השיר זה עתה את אחרוני עליו. קמלו
העלים, הצהיבו ונשרו, אף הנה יבוא האביב
ועמו לבלוב הצמחים. אז ישוב הגזע החשוף
וילבש שמלת ירק ומעטה עלים חדש, לקראת
אביב בהיר, וקיץ חס ואביך קיץ ישראלי..
אתה לא תראה זאת…
לפנים, בעבר הקרוב יותר, היית גם אתה מן
הנהנים למראה פרט זה או אחר בטבע הנפלא.
אהבת להתפעל מניצה קטנה שזה אך פרחה,
מוורד דוקרני החונט פרחו. מה יקרו לך עץ
התות וכסותו, פריחת השקד הלבנה וירק כרי
האחו. ידענו אהבתך את החורף ותמורותיו. הן
כמוהו, כחורף היית. פקעת לבטים וחיפושים
אחר הדרך, דרכיך. מעולם לא מצאת את אשר

ביקשת, חתרת, התקרבת, נאבקת, אולם זאת דרכם של בני תמותה: אין השלמות
הגדולה ניתנת להם.
בן תמותה! מעולם לא חשבת על פירושה של מילה זו. לפניך ניצבו החיים בדמות
פריחה ושגשוג, לא הכרת את המוות ולא ידעת אותו. גם הכמילה והכמישה בטבע גרמו לך לדכדוך. על כן לא חיבבת את הסתיו. הומה הרוח ומייבבת, שרה שירת נכאים אבלה. זכור לי יום מעין זה- יום פברואר סגרירי לפני שנים, הרחק בערבה הרחבה. לא רחוק מן המקום בו קיפחת את חייך, אמנון. מה פחד ומה רחב הלב, עת יצאנו, חבורה שלמה, אל תוך הסופה המשתוללת. פנינו לוטות בכאפיות וידינו תחובות עמוק, עמוק בכיסי המכנסיים. עמדנו כך ברוח, וזו כמעט וגרפה אותנו בכוחה הרב. אז פנינו עורף לסופה ועלינו לפסגה גבוהה. דומה היה באותו מעמד שלעולם לא נעפיל מעלה עד הפסגה. הרוח הדפה אותנו חזור והדוף, ואנו דימינו שלא נשיג את הקצה לנצח. לפתע עמדו רגלינו בראש הרכק; ממזרח לנו נשקפו הרי אדוס כבאגדה עטוית סוד ואד כבד. מדרום הציצ ים סוף מתוך ערפילים כבדים… עמדנו כך אחוזּי קסם, עד אשר בלי משים גילינו אותך, אמנון, יושב בתוך הסער. כאן הציבוך לשמור. דומה היה שאין לך דבר יותר מעורה בטבע ובנוף, מאותה בלורית בהירה, מאותו גוף חסון ועיניים בהירות, רציניות, אשר התבלטו היטב, למרות שפעת הבגדים והאבק שכיסו אותך..
                                                               עדה


בשבילי אמנון עדיין חי

 לפעמים נדמה לי שהנה אפגוש אותו ברחוב ונאמר: שלום, מה נשמע ולהתראות.
בשבילי, אמנון עדיין חי. אמנון היה האדם הנערץ והאהוב ביותר על כל חברי העדה. הערצתי אותו יותר מאשר את הורי. אני זוכר את סיפוריו המרתקים, את המשחקים שהיינו משחקים,

כשהוא מהווה בשבילנו מופת. 
כל אחד חשב אז: כשאהיה גדול אהיה כמו אמנון.
 זוכר אני את “המתיחות” שהיה עושה לנו במחנות ובטיולים, ואנו רועדים מפחד, הולכים אחריו ומשתדלים להידמות לו, להיות אמיצים וחזקים כמוהו, פעם סיפר לנו שכאשר יהיה בצבא, יבוא אלינו בג’יפ וייקח אותנו לטיול בכל הארץ. ואנו כל כך התלהבנו והאמנו. תהא בטוח אמנון, שאנו נזכרך תמיד.
                                                צביקה, חניך מהתנועה

ניצוצות 

יושב הייתי תחת עף אקליפטוס ענק, חוסה
בצילו, מאזין לרשרוש עליו ונותן עצמי לגל של
זיכרונות שעלו בלבי לפתע. זכרתי יום טיול
מפרך, גב שבור ורגליים מבקשות מנוחה. חניית
לילה. מדורות בודדות ועליהן סירים מהבילים.
כל היקום נס את שנתו. רק שלושה נערים
מתקרבים אט אט אל מימי הואדי המפכים
חרש, ורצונם לשטוף עצמם במים הקרירים.
חשכה. זה אל זה נוצצים גופות מעורטלים.

“איוה קור… שרירי כל הגוף התכווצו בהרגשה
חדשה, איתנה, נוצקה בהם. החוצה. הקור הפך
ללהט, גופות בוערים ולבבות דופקים בחוזקה.
ושוב ראיתיו. והפעם…
לילה. כוכבים מציצים מלמעלה. הזרקור שולח פס של אור לעברנו. שוב אנו יחד אחרי חודשים של ניתוק. התרחקנו מעט זה מזה, טרם נשכת צער העזיבה הפתאומית. אך האדם באשר
הוא שם חי וחוויות חדשות נרקמות, ולו גם במרחקים. נפתחו הלבבות ונשברה המחיצה. אני מספר על ייסורי הדרכה בעיר ואמנון על חיי הצבא: “איזו תחושה נפלאה שעה שהמצנח נפתח- האדמה הולכת ומתקרבת אליך, שואפת לבלוע אותך, וכבר הגעת. נחיתה? איזה כיף! ממש תענוג… החברה – זהב. קיבוצניקים ועירוניים, הס לא התתנכו בתנועה, ובכל ואת נעים לחיות איתסיי. פתע נדם הקול. אפלה. נוצצים רק הזיכרונות.
                                                                  אורי.ס.

ממכתביו של אמנון לדינה

אי שם, בלי תאריך

“.. את כותבת שהתבגרתי. מה אומר לך? זה
מתקבל על הדעת. בזמן האחרון הוטל עלי
להחליט כל מיני החלטות ולחשב כל מיני
חישובים, שבהכרח מביאים אותי לידי כך,
שאהיה בוגר יותר. כמו כן, חיי הצבא, ובייחוד
כאן, מכריחים את האדם לעבור מהפינוק
והנוחיות שהיו לו בבית, לחיי צבא, שפירושם
עבודה ללא לאות וכושר גופני ורוחני כאחד.
ובזה ישנו הכרח להתבגר ואני הוכרחתי להתבגר,
כמו כולם פה.
עזיבתי את התנועה וההחלטה על עזיבת
התנועה גם הם “הבגירו” אותי ביום אחד
והעבירו אותי לבגרות. אולם יחד עם זאת אל
נא תחשיביני לבוגר, כי בכל זאת אני ילד ואני
מתגאה בכך. אשרי אותו אדם שיכול לשמור
הרבה מן הילד שבו גם בשעת התבגרותו.

אי שם, בלי תאריך

“… ודאי נראה לך משונה כשאני כותב “הרושם
שהערב השאיר עליי. ובכן, הערב זה ערב
חופשי (שבת בערב). הלכנו לקולנוע. אחרי
הקולנוע קיבלנו עוד שעה לשהות בשק”ם. בא
האקורדיוניסט והתחיל מנגן.

איני יודע איזו מן התלהבות תקפה פתאום את
החברה, אבל התחילו לרקוד כמו מטורפים.
רקדו טירונים וצנחנים כאחד. אני בטוח שעדיין
לא ראית בנים רוקדים בלי בנות, בהתלהבות
עצומה. את ודאי אינך יכולה להבין זאת,
כיוון שלא ראית ולא חיית את אותה מציאות.

אולם היום ראיתי מה זו התפרקות, התפרקות
מוחלטת. גם אני נסחפתי לתוך הריקוד. רקדתי
הורה עד שכולי הזעתי. פשוט לא הרגשתי
כיצד אני עושה זאת. היה זה תענוג לא ישוער
לאחר שבוע אימונים קשה, לאחר מתח של
כמעט 24 שעות ביממה. צרחנו עד צרידות
הגרון. כולם היו מיוזעים והפיות פעורים
ושרים, או מוטב לומר זועקים. החבריא לא
היו אנושיים, רקדו כמו חיות. אחרי כן החלה
פרשה של ריקודי יחיד. החברה עמדו במעגל
ונתנו קצב ואחד רקד ריקודים יווניים. אין לך
מושג איזה אופי דבר כזה נושא: את מרגישה
את נשימתם הדחוסה של כל האנשים סביבך,
לפי קצב המנגינה, ואז גם את כאילו נטרפת
לתוך הריקוד, מתחילה לשיר ולמחוא כפיים.
מעודי לא הרגשתי הרגשה כה חריפה של סיפוק
והשתוללות.
                                                                     אמנון

שיר על אנחה

הוא שכב עטוף באלונקה ונאנח.
הכדורים המשיכו לשרוק
ואנו המשכנו לשתוק.

הוא שכב באלונקה ונאנח.
החובש החזיק את האינפוזיות
והרופא הביא את המורפיום.

עדיין לא ידענו מה הסיכויים בקרב.
עדיין לא ידענו מה הסיכויים שלו.
הוא שכב באלונקה ונאנח.

נאנח.

וכששאלו אותו מדוע הוא נאנח כל כך,
אמר:
הזריחה.
הביטו איזו זריחה.
ראית פעם בחייכם זריחה שכזו?
                                            

                                                          עמוס אטינגר.