סרן עזריאל בר אילן

סרן עזריאל (עיזי) בר אילן


בן טובה ומשה, נולד בתל אביב

נולד ביום ג’ באייר תשי”ט
11.5.1959

נפל ביום ט”ו בתמוז תשמ”ב 
 6.7.1982

התגייס בנובמבר 1978

נפל בבירות, במלחמת שלום הגליל
מקום קבורה: קיבוץ צרעה

בן 23 בנופלו

סרן עזריאל (עיזי) בר-אילן

בן טובה ומשה

נולד בתל אביב

ביום ג’ באייר תשי”ט – 11.5.1959

נפל ביום ט”ו בתמוז תשמ’ב – 6.7.1982

התגייס בנובמבר 1978

נפל בבירות, במלחמת שלום הגליל

מקום קבורה: קיבוץ צרעה

בן 23 בנופלו

עזריאל נולד בתל אביב. הלך לגן ילדים בתל

אביב, אחר כך עבר להתגורר בפתח תקווה, שם

למד בבית הספר היסודי “הסיי.

בשנות ילדותו ובנעוריו היה פעיל מאוד בענפי
הספורט השונים, ואהב מוסיקה. מגיל צעיר
היה עצמאי, בעל תושייה והתנהג כבוגר
לכל דבר.

כשהיה בן שמונה התגרשו הוריו ואמו עברה
איתו ועם אחותו תמירה לקיבוץ צרעה. בקיבוץ
נישאה אמו שוב ועזריאל נקלט בבית אוהב וחם.
בקיבוץ ספג עזריאל אהבה לטבע, לארץ ולנופיה.

את לימודיו התיכוניים עשה בבית הספר
התיכון האזורי שבגבעת ברנר. הוא התעניין
בהיסטוריה של עם ישראל, ולמרות שהיה
חילוני, האמין ביסודות הדת היהודית ונהג
לצום ביום הכיפורים.

בהיותו בן חמש-עשרה מתה עליו אמו ממחלה
ממארת, והדבר השפיע עליו קשות. כנער

יצירתי ומוכשר השכיל לבטא עצמו בשירים
רבים שכתב, אך התרכז בעיקר במוסיקה.
עזריאל היטיב לנגן בתופים והצטרף לתזמורת
בעיר הסמוכה – בית שמש, שם גם הכיר את
חברתו מירה, ששיחקה בתיאטרון הקהילתי.
ביתה היה לו לבית שני. עזריאל מצא בו חום
וחיק משפחה. יחד יצרו חברות נפלאה שנמשכה
חמש שנים.

 עזריאל התגייס לצה”ל בגיל תשע עשרה והיה
בעל כושר קרבי מעולה. הוא שירת בחיל
התותחנים, הומלץ להשתתפות בקורס קציני
תותחנים, וסיים אותו בהצטיינות.
שירת כקש”א בגדוד, ולאחר מכן התמלאה
שאיפתו והוא סופת לסיירת הצנחנים כקצין
ארטילריה. למרות היותו חדש ביחידה וחסר
ידע והתמצאות בנושאי חי”ר, התערה מהר
מאוד בתפקיד בזכות כוח רצונו ודבקותו
בתפקיד. היה מצטרף לאימונים ביחידה ומוותר

עליהם רק כשעבודתו לא אפשרה לו לבוא.
יפה היה לראות חיילים צעירים, חצי שנה
בצבא, וביניהם מתרוצץ סגן שמתאמן בדיוק
כמותם. עזריאל התלהב מהג’יפים (עוד מאז
שהיה קטן…) ומצא גם את הזמן לבלות שעות
במעבדת הצילום. בכל הזדמנות, כשהיה צורך,
היה עזריאל מוכן ומזומן לצלם.
מעבר לכל האימונים ולעיסוקיו, תמיד מצא
עזריאל זמן לנסוע אל מירה חברתו, אפילו
באמצע הלילה. מירה ועזריאל תכננו להינשא
לכשישתחרר עזריאל מן הצבא.
יומיים לפני מלחמת לבנון הסירו גבס מרגלו
של עזריאל. כשפרצה המלחמה חיפש את
מפקדו, ישראל, ויחד איתו עלה ללבנון,
למרות הסתייגותו של המפקד. בקרבות גילה
תושייה, ותוך סיכון עצמי רב הפעיל את סיוע
הארטילריה בצורה מקצועית ומדויקת.
עזריאל נפל מיריית צלף בשכונת חזמיה
שבבירות.
הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ צרעה.
יהי זכרו ברוך.

                    יום ראשון ט”ו אדר 6.3.1977

להמשיך לחיות

אני רוצה לחיות,
למרות כל
מה שקורה,
למרות כל
מה שעובר
רוצה להמשיך לנשום
את האוויר שלי
ואת החיים שלי
למצוץ ככל האפשר
ולנצל כל רגע
לנצל כל פנאי
 
למרות הכל,
שנשבר לי,
שאין לי חשק לכלום,
שנמאס לאהוב,
שרוצה אותה ואיתה
רוצה להמשיך
 
אני רוצה לחיות
כמו כולם
ובנפרד מהם
ולהמשיך הכל כרצוני
ולעשות כל
העולה על רוחי
 
ולשים פס אחד
על כולם כאחד,
לאהוב את כולן,
ולאהוב רק אחת.
ללכת לשם
ולעשות פה,
ללכת מפה
ובלי להסתכל אחורה,
פשוט,
להמשיך לנשום
ולקוות לא להירדם.
             עזריאל

לזכרו של בני

עזריאל ראה את יעודו בצה”ל, כדבר שכל נער
נאמן למולדתו חייב למלא. כאיש התותחנים
תמיד שאף לשלמות, לעשות הכל כפי שהחיל
דרש, והחיל דרש ממנו ביצוע מדויק. כל זה
הביאו לסיים קורס קצינים בהצטיינות, והודות
לכישוריו, להגיע לתפקיד קשייא, קצין תצפיות
קדמי בסיירת צנחנים, ולפעול במסגרת זו.

אני זוכר, שבמלחמת שלום הגליל עזריאל ביקש
ממני לחתום לו על בקשתו להצטרף ליחידה זו.
שאלתיו: “למה? מה רע בתותחנים!יי- אמר לי
מפורשות: “אבא, יש לך עט לחתום?”
כי עזריאל שאף תמיד להגיע לשלמות, לשאוף

לתוכו את ההתרגשות של הביצועים, לעזור
למפקדיו, לחבריו, לבצע את הנדרש. הכל
בהומור, בחיוך, בהבנה לזולת. הוא ידע להיות
גאה על היותו חלק זעיר, ממה שנקרא “צבא
העם”, כי את הביטוי “צבר” גויים ועמים לא
יבינו לעולם.

ארבעה ימים לפני שנפל בנכר, ראיתיו בביתי
בתל אביב. היה זה יום שישי והוא בא לבקר
אותי.

כשירד עזריאל במדרגות הבית לקראת חברתו
מירה, נעלמה דמותו התמירה לעד.

                                                          אבא.

חיוך באמצע המלחמה

עזריאל הגיע אל היחידה מיחידה אחרת. לא
הכיר את אנשי היחידה מלבד צור, אולם הוא
נקלט הרבה יותר מהר מששערתי. וזאת קודם
כל משום שהיה בן אדם, הוא היה אדם טוב,
והיו בו כל התכונות האנושיות שבדרך כלל
מחפשים אצל בני אדם.

בזמן המלחמה עלינו לאחד ההרים הגבוהים
באזור, סרקנו אותו וגילינו חטיבה סורית
שהציבה מארב וארבה לכוחותינו. אינני יודע
מה הרגישו האחרים, אני התרגשתי נורא.
באותו מעמד הוציא עזריאל מצלמה והחליט
שזה הרגע להנציח את המקום היפה. אני
זוכר את הרגע הזה, בתוך כל המלחמה עם כל
הארטילריה והטנקים, פתאום יש איזה רגע
אנושי, מישהו מוצא לפתע את הרגע המתאים
להנציח את הטבע. עזריאל הוציא מצלמה
והכריח אותנו לחייך מולה. אני חייכתי, זה היה
אולי הרגע הבודד שחייכתי במלחמה. זה הוסיף

 

לי ולכל המפקדים שהיו שם. רגע כזה (שאינו
שייך למלחמה) תרם לנו עזריאל, רגע אנושי.
בזכות התכונות הללו עזריאל הוא סמל עבורנו.
שילוב של קצין מקצועי מעולה ואדם רגיש.
האין אלה התכונות עליהן אנו מחנכים את
החיילים שלנו?

                            ישראל זיו (מפקד הסיירת)

עדיף למות כחיילים

עזריאל היה אצלנו ביחידה שבעה חודשים,
ואני אספר על השבוע האחרון שהיינו ביחד.
זהו סיפור הקשור אלי באופן מיוחד כי אני
בחור דתי, ועזריאל, כידוע, גילה עניין רב בדת
וביהדות.

ימים אחדים לפני שעזריאל נפל, ביום שישי
אחד כשעלינו על הסורים, הוא טיווח את כל
הקנים של הארטילריה לגבעה אחת.
הייתה הפסקת אש בגלל העשן הרב, אז
ניצלנו אותה לשיחה על היהדות. עזריאל שאל
שאלות שהעידו על בקיאות בנושא, ואני ראיתי
שהנושא אכן קרוב לליבו, ולאו דווקא בשל
המצב המיוחד של המלחמה. דיברנו בעיקר על
תחיית המתים, והחיים שלאחר המוות.
על שאלות אלו התקשיתי לענות, אני הקטן כל
כך ביהדות. שוחחנו במשך שעה וחצי ועיינו
בספר העוסק בנושא.

כל הזמן הטרידה אותו השאלה מה קורה עם
אלה שנהרגים. מה קורה שם למעלה, ומה דינם
של המתים על קידוש השם, ובכלל, אם כבר
מתים – עדיף למות כחיילים.

 

כמה ימים לפני כן הקלטנו שיחה בנושא זה,
שוב ושוב אני מאזין לקסטה ושומע אותה:
“אם כבר למות אז למות כחיילים…”

                                                      יעקב דדון.

מילים לעזריאל שאיננו

… עזריאל אהב, כתב שירים, צילם, ניגן, אהב
חברים… הוא לא תכנן מלחמות. המלחמות
שלו נראו מגוחכות, רחוקות… הן היו מסוגלות
לפגוע בכל אחד מלבדו. התמימות שאפפה
אותנו פיתתה אותנו לחשוב שאפשר להיות
שייך לעולם בלי להיות שייך למלחמות, והמוות
נראה לנו שלם ורחוק וצבעו צהוב וירוק
כשלכת.
ואחר כך באו הדם והדמעות היבשות
השותתות בעקבותיו.
וכשטרף הכדור את גופו, לא אמר דבר ולא בכה
על שאבד, ועל התמימות שלו ושלנו שעלתה
בעשן.
ואתה, עזריליק, שאת ביתנו בצרעה להקים
חלמת, אינך עוד ונדמת. הלכת ספוג עופרת
ואימה, ואין לך שלווה.

ובגופי עוד לא שקטה האימה, האהבה אליך
נואשת ונכזבת, ואני שומרת אותה בקרבי
לעולם בלעדיך…

                                                             מירה

מירל’ה שלי!

שעוברים והולכים
מימים של אתמול
ועוברים והולכים
לימים של מחר
מחשבות
מתוך תוכה
של אהבה מעצמה
על שניים שהם אחד
ולא יותר

                       A.B

                  13.6.82

ליצקו:

ילד אהלן!
מה העניינים שם בארץ היפה שלנו כאן ממש
יפה, ארץ מקסימה, רק חבל שמקלקלים פה
הכל עם עשן, כדורים ואש. פשוט אנשים
פרימיטיביים שנלחמים זה בזה בלי שום טעם,
על מטרות שהן אבסורדיות, במקום לשבת על
כוס קפה! בחיי, הייתי עושה את זה, כי הכל
הפך להיות פשוט חלום בלהה אחד גדול.
כל מה שאתה חושב בבית להוט כזה, רוצה
לתפוס ולחנוק הכל, תאמין לי, הכל קשקוש!
אתה חי פה בין דקה לדקה ומייחל לסוף היום,
שתנשום לרווחה ותרוויח כמה דקות מנוחה.
ילד, תישאר כזה! אל תהיה גדול, זה לא
משתלם!

מסור ד”ש חס ללאה, לשמואל ולג’ודי, ולאיילת
המון נשיקות.
להתראות,
                                               עזריאל

ונותרנו לבד,

משפחת השכול.
ונותרנו עם הכאב החונק בגרון
ואינו מרפה.
עם הציפורנים הננעצות בבשר.
עם הפחד, הפחד הנורא, הממלא כל
חדרי הלב.
עם היגיון, עם הריקנות.
ונותרנו לבד.
ונותרה החלקה.

                יחזקאל הראל

 

אני חוזר הביתה ורוצה להתקשר
אליך, שנצא לבריכה או למעיין.
אני יוצא לרגילה ורוצה לתכנן איתך
איוה טיול בארץ…

אני לא מפסיק להיזכר ברגעים שהיו
לנו ביחד:
מיום הגיוס לפני שלוש שנים, דרך
המסלול, ועד לתקופה ביחידה או
בכלל בסופי השבוע בגולן.
רק בזמן האחרון אני מבין יותר כמה
היית משמעותי לי בצוות – שנינו
הדתיים שגרים בגולן, עם תפיסת עולם
דומה.

תמיד היית שם לתמוך בי מבחינה
דתית וציונית, גם אם לא הרגשת
בכך. אולי בגלל זה היית האחד
שהרגשתי שאני יכול לדבר ולהתייעץ
איתו בדברים הרגישים ביותר: על
ההתלבטויות שלי בתקופה זו ועל
ההחלטות שקיבלתי.

היית שם בשבילי לא רק כי באנו
מאורח חיים דומה. אלא משום שאתה
בן אדם כזה: אחד שיודע להיות חבר
אמת, להתמסר כולו לחברות. אתה

תמיד דואג ואכפתי, תמיד רוצה שיהיה
טוב, שואל ומתעניין, וגם יודע לבקש
עזרה ולהתייעצ בדברים שחשובים לך.

לימדת אותי כל כך הרבה דברים:
מהי חברות אמת, מהי נתינה אמיתית
בלי לרצות לקבל, מהי הליכה ואמונה
בדרך בלי פשרות.

החלל שהשארת בי הוא כה גדול
שקשה יהיה למלא אותו, אך אני מודה
לאלוקים שזיכני לשהות במחיצתך
תקופה כה חשובה ומשמעותית בחיי.

אזכור אותך לנצח, אחי.
נון (חבר לצוות,
מתוך הספד בעליה לקבר).

מכתב ממשפחה שכולה
שביקר לפני הפעילות:

יום ראשון י”א תשרי תשס”ח

לתמר ויעקב שלום.
ביום א’, די בתשרי עמד בפתח ביתנו
עלם חמודות גבה קומה עם רבע חיוך,
לבוש בחולצת טי שחורה עם כיתוב של
סיירת הצנחנים ולראשו כיפה. “שמי
בן-ציון הנמן ממושב נוב ברמת הגולן”
אמר. בידיו היה שי שהביא מהבית:
שני בקבוקי שמן זית אורגני מתוצרת
עצמית של אבא. הוא סיפר שנשלת
אלינו מטעם הסיירת. הם החליטו
להוציא ספר זיכרון חדש לחללי
הסיירת, מפני שבשנים האחרונות
נוספו חללים אחדיס לרשימה העצובה
וברצונס לתת גם להם מקוס במפעל
ההנצחה. בהזדמנות זו רוצים לחזור
ולשמוע מן המשפחות אם יש להן עניין
לעדכן את חומרי הזיכרון על יקריהם.
הפגישה שמחה אותנו מאוד. אחינו
נהרג לפני שנים רבות. ילדינו לא הכירו
אותו. ההורים כבר לא בתיים ואנו
נוסעות את כאב חסרונו לבדנו. והנה
מגיע בחור צעיר והוא מבקש לשמוע
ולדעת והתעניינותו כנה כל כך…
ישבנו ושוחחנו כשעה אפילו בכוס
מים לא יכולנו לכבדו, מפני שנפל
באותו יוס צוס גדליה. סיפרנו לו על
דוד אחינו והשיחה התגלגלה אליו,
אל מושב נוב שבגולן ואל כרמי הגפן
והזית שמגדלת המשפחה במושב.
שוחחנו על מערכת החינוך של הנוער
הדתי ציוני ושמענו על לימודיו בישיבה
בירושלים. השיחה קלחה לה בנעימות
ובסופה נפרדנו בחוס והבטחה לשמור
על קשר ולהעביר לו את שנמצא לנכון.
יישמור על עצמך” אמרנו לו.
למחרת נחרדנו לראות את תמונתו
באינטרנט ואחר-כך בעיתון.
למדנו כי הביקור אצלנו היה שליחות
של מצווה אותה הספיק לעשות רגע
לפני יציאתו לקרב.
… והלב נשבר.
אנא מסרו את רגשות השתתפותנו לכל
האחים והאחיות.

אריאלה דימנשטיין, גתית ברוסטין
קיבוץ הגושרים.