ביקשת, חתרת, התקרבת, נאבקת, אולם זאת דרכם של בני תמותה: אין השלמות
הגדולה ניתנת להם.
בן תמותה! מעולם לא חשבת על פירושה של מילה זו. לפניך ניצבו החיים בדמות
פריחה ושגשוג, לא הכרת את המוות ולא ידעת אותו. גם הכמילה והכמישה בטבע גרמו לך לדכדוך. על כן לא חיבבת את הסתיו. הומה הרוח ומייבבת, שרה שירת נכאים אבלה. זכור לי יום מעין זה- יום פברואר סגרירי לפני שנים, הרחק בערבה הרחבה. לא רחוק מן המקום בו קיפחת את חייך, אמנון. מה פחד ומה רחב הלב, עת יצאנו, חבורה שלמה, אל תוך הסופה המשתוללת. פנינו לוטות בכאפיות וידינו תחובות עמוק, עמוק בכיסי המכנסיים. עמדנו כך ברוח, וזו כמעט וגרפה אותנו בכוחה הרב. אז פנינו עורף לסופה ועלינו לפסגה גבוהה. דומה היה באותו מעמד שלעולם לא נעפיל מעלה עד הפסגה. הרוח הדפה אותנו חזור והדוף, ואנו דימינו שלא נשיג את הקצה לנצח. לפתע עמדו רגלינו בראש הרכק; ממזרח לנו נשקפו הרי אדוס כבאגדה עטוית סוד ואד כבד. מדרום הציצ ים סוף מתוך ערפילים כבדים… עמדנו כך אחוזּי קסם, עד אשר בלי משים גילינו אותך, אמנון, יושב בתוך הסער. כאן הציבוך לשמור. דומה היה שאין לך דבר יותר מעורה בטבע ובנוף, מאותה בלורית בהירה, מאותו גוף חסון ועיניים בהירות, רציניות, אשר התבלטו היטב, למרות שפעת הבגדים והאבק שכיסו אותך..
                                                               עדה